יום שישי, כבר חמישה לאחת-עשרה ועוד לא יודע מה עושה. אף אחת
לא עונה, אף אחד לא עונה. אני רק יכול לדמיין מה כל אדם עכשיו
עושה לו לבד, בטח לא לבד. יום הולדת לליאור ונפגשים אצל דור
כמובן כי יש לו בית ריק ורק שם אתה יכול להיות שיכור. ואני, רק
שנתיים גר לבד. הייתי מלך מיוחד, עכשיו כמו זן מבודד. שומרים
עלי בכלוב, כאילו אני חשוב, בסך הכל רוצים שלא איעלם, ולא
איכפת לאיש אם לנשף אשלם. אז צורב לי דיסק ואחר ניגש אל
המקלחת, להיות רטוב זו הרגשה של נחת. מנסה לשמור על רוח קרה,
והיא רק מתחממת עוד יותר. כולם הולכים לבוא אלי למושב, ואין
חבר שאלי מדבר. אין אמת. מסגרת ששונאת. ואחרי זה הוא עוד מתפלא
מדוע אני מרגיש שיש בי משהו שדוחה אנשים. באמת, אני כל כך
ממורמר. יושב פה לבד, אור וחושך ונסגר. החפרנות, אין לה תחתית.
אני קופץ אל הים היחיד שאין לו קרקעית. כי יש דרכים רבות אל
האושר, רק צריך לבחור אחת. ועכשיו אני מנסה לשחזר מילים שנמוגו
מראשי, כלא היו, לאב מי דו. יו נואו, איי לאב יו. מסתכל לעבר
כל האנשים הבודדים, ותוהה זמן ממושך, מאיפה הם באים? כמו שכל
דבר קורה, יכול היה גם שלא. כשאני פותח את הדלת הזאת, כל שאר
הדלתות נסגרות. גם העלה הדק ביותר שנידף ברוח על פני האגם,
משיב גלים. כמו אפקט הפרפר מאנטרטיקה לסין, שיוצר שינויים.
רגשות, אין דרך להעביר. תקופות לא תקופות, כולנו שוכחים. ואני,
רק אני, מנסה לזכור כל רגע שעכשיו שמא אשכח, ויודע שאתגעגע
אליו אחר כך. אני אתגעגע לתקופות לא תקופות בהן ניסיתי לזכור
רגעים שפחדתי שאשכח, רגעים מתקופות לא תקופות בהן ניסיתי לזכור
רגעים שפחדתי שאשכח, רגעים מתקופות לא תקופות...

מציאות היא אשליה כשם שאשליה היא מציאות,
זה הכל תעתועים, ואני מרגיש במילים:

עולם, שלם, חי, נושם.

וכאלו, יש מליארדים.

אבל גם אם כל העולם לא היה בכיסי,
ורק הכעס המהול היה בראשי,
הייתי המאושר באדם, מאושר בטירוף -
אם רק במחשבתי, והייתי יודע לעוף.