אם תזהה את עצמך - זה בשבילך...

"מזל טוב" היא לחשה והוא, לשם שינוי, היה זה שנשבר. ארבע שנים
קודם זה היה הפוך. הם עמדו במקום המוכר היטב לשניהם - לה קצת
יותר, בכל זאת היא גרה שם שנה, ולא הצליחו להאמין. או לא רצו,
מבחינתם זה היה אותו הדבר.
ארבע שנים הם מכירים. רוב הזמן הם הדחיקו. תמיד היו בתקופות
שונות בחיים, דבר המנע בעדם ללכת אחרי הלב. או שאולי זה פשוט
לא היה נכון כל הזמן עד עכשיו, כי כולם תמיד אמרו לה שזה ment
to be. היא לא רצתה להקשיב. גם היום היא לא רוצה אבל כבר לא
נשארה לה הרבה ברירה.
היו כל-כך הרבה דברים שהצליחו לעכב, אבל אף אחד מהם לא הצליח
למנוע לחלוטין. טעות? מקרה? או שהכל נעשה בתכנון מראש?
ועכשיו, ארבע שנים אחרי. עדיין יש את אותו ההפרש. אבל משהו קצת
שונה. הם לא יודעים בדיוק להגדיר אם השינוי בה או בו או
בשניהם. או שאין כל שינוי, והם סתם חיפשו תירוצים כל השנים
הללו.

בעוד דקה יאמרו המילים שנתקעו בגרונות שניהם יותר מדי זמן. היא
תאמר בחצי פה שהיא אוהבת אותו, והוא יסכים בהנהון ויאמר שתמיד
אהב, מאז שהיה קטן. והיא תחייך - בשבילה הוא תמיד יהיה ילד.
הוא לא יבין את זה לעולם והיא כבר הבינה. אולי בזה מתבטא ההפרש
הגדול ביותר בין שניהם. היא חשבה יותר מדי, כהרגלה, והוא בכלל
לא הבין איך זה קרה. פעם היא אולי תנסה להסביר לו, עכשיו זה
כבר באמת לא משנה.
והם מתחבקים. חיבוק כזה ארוך שמעולם לא קרה ביניהם. אולי
מהפחד, אולי מהבושה. ואף אחד מהם לא ירצה להרוס, אבל היא חייבת
לחשוב. והוא יבקש לנשק אותה והיא תמשיך לשתוק כשבעיניה יתחילו
לבצבץ הדמעות. הוא ישאל אם זה לא והיא תישק על שפתיו. ארבע
שנים הוא חלם על זה. ארבע שנים היא התלבטה אם זה יהיה נכון.
עכשיו היא יודעת.

והיא מחייכת. מאמינה בגורל. זו כבר פעם שנייה שהוא הכניס אור
לחייה. אבל הפעם היא כבר גדולה ומרשה לעצמה להיפגע. חושבת שזו
כל החוכמה ומוחקת ארבע שנים מיותרות. "כנראה שזה ment to be"
הוא לוחש, והפעם, זו שוב היא שנשברת.