אני בדרך לעבודה, בקו 32 מגילה למרכז העיר. כמו תמיד
יושבת (כשיש מקום) במרובע הימני (כך אני קוראת לארבעת המושבים,
שמסודרים שניים מול שניים) צמוד לחלון, רגל מורמת על הכיסא
לפני, תיק על הכיסא לידי, מצח דבוק לחלון. מין תנוחה אוטובוסית
כזאת. הרעידות של האוטובוס נותנות לעולם אפקט זיגזגי, אני
אוהבת את זה, זה גם עושה מסג' למוח. כולי עייפה מן המחשבה על
ראשיתו של יום ארוך, ואז, תחנה...
האוטובוס נעצר...
הדלת נפתחת...
והן עולות להן אחת אחרי השנייה, בלי בושה, שלוש בחורות,
המוגדרות בלקסיקון המושגים שלי - פרחות. כולן בחולצות בטן
אדומות, מכנסי פדלפון הדוקים על הטוסיק הקטן שלהן, מפריעות לי
לראות את העולם המקפץ שלי מבעד לחלון, עם כל האדום הזה על
הבוקר.
וכמובן, הן בוחרות לשבת, מסביבי. זה אומר ללא ספק, שחייבים
להוריד את הרגל, להזיז את התיק מהכיסא לברכיים, לנתק את המצח
מהחלון, ולהקשיב בלית ברירה לשיחה שטחית ומטופשת של שלוש פרחות
באדום, כשהפירסינג שלהן בבטן מסנוור לי בעיניים, וקצוות השיער
גוונים של אחת מהן מדגדג לי באוזן השמאלית, בקיצור סבל, סבל
תהומי.
זו שיושבת לידי העבירה את השיער, שעקצץ ודגדג והטריד אותי,
בעדינות מאחורי אוזנה, פרחות לא עושות כך ופי החל להפתח מתמהון
בכוחות עצמו.
הבנתי שהיא עומדת לומר משהו, והתערבתי בלב, בשקט, בשקט, על מה
היא הולכת לדבר. לא שזה חוכמה, אין הרבה אפשרויות: משהו שקשור
לציפורניים, בגדים, קניות, החבר שלה, הקוסמטיקאית שלה, הספר
שלה, נעלים או לאיפור.
ואני מתווכחת לי שם עם עצמי, והיא מכווצת את קצות שפתיה
המשוחות למשעי בגלוסי על אדום חום, העור בזויות עיניה מתכווץ
אף הוא ומבליט את הנצנצים מהצללית הלבנה כסופה שלה, וקול מתקתק
ממלא את החלל סביבי, מתופף ברכות על עור התוף שלי, ומתחיל
להתחבר למשמעות בתוך אחד התאים אצלי במוח, אך מסרב להיתפס לי
ברציונאל הבריא כתרד, איתו נולדתי.
"אני חושבת שהייתי הולכת על הגישה האקזיסטנציאליסטית ככלי
בסיסי לפתרון ההתנהגות הכפיתית שלו "
זה מה שהיא אמרה?
לא יכול להיות שזה מה שהיא באמת אמרה!!!
היא לבושה כמו פרחה, נראית כמו פרחה, מתנהגת כמו פרחה, היא
חייבת להיות פרחה! כלומר... סתומה!
היא, וכל החברות האדומות שלה.
אין מצב....
אני פשוט לא שמעתי טוב, אני אלך לרופא, יכול להיות לכך הסבר
הגיוני, למשל: אולי היא שמה קרם על השיער שלה, שקודם נגע לי
באוזן, אני בטח אלרגית לקרם הזה ולכן נוצרה דלקת שסתמה את
אזני, זה הכול.

הרי לא יכול להיות למשל שאני פשוט שמנה מהם ב-15 קילו, מבוגרת
מהם ב-5 שנים, עמוסה בדעות קדומות ומרירות של קינאה בטוסיק
העגול והקטן שלהן, בעובדה שאדום הולם אותן ואותי ממש לא, רק
מבליט את קפלי השומן הדקים שעוטפים את המקום בו היה צריך
להסתמן לו מותן, זה בטח לא כל זה, זה הקרם!
זהו זה זה הקרם שלה, בטוח.
הנה אני כבר קובעת לי תור לרופא...