כולם צוחקים כשאני הולך ברחוב, כמעט כולם, יש תמיד כמה שבוכים,
גם אם בדמעות ממש, וגם אם בפנים, ויש כמה שכועסים ולכן גם הם
בוכים, אבל הרוב צוחקים. ככה זה כשאתה בדיחה מהלכת. ואז אתה
רואה שלא כל הצחקנים צוחקים ביחד. יש כמה שנגעתי להם בכפתור של
הצחוק הפשוט. ויש כמה שהם מספיק חכמים כדי להבין שניסיתי לגעת
להם בכפתור של הצחוק, והם מסמפטים אותי, אז הם צוחקים. ויש כמה
שצוחקים על הניסיון עצמו. כמה גם הבינו משהו אחר, וכמה נזכרו
במישהו שפעם ראו, אולי אח שלי או אחותי. יש כמה בודדים שחיפשו
קשר לאחרים, אז הם צחקו איתם. בהם לא נגעתי, והם לא הבינו
שניסיתי לגעת, הם די מטומטמים. אולי לכן אין להם קשר עם אחרים.
יש כמה שצוחקים כי הם רואים את הבוכים ונגעתי להם בכפתור הרוע
(לפעמים הוא נקרא 'שמחה לאיד'), ויש כמה שצוחקים כי הם רואים
את הכועסים.
אני הכי אוהב את האנשים שצוחקים כי הם רואים את האנשים הבוכים.
כי הם לפחות אמיתיים עם עצמם. אין כפתור של צחוק, אף פעם לא
היה. כפתור הצחוק הוא קיצור דרך לכפתור הרוע. כולם רואים את
הבוכים, אחרת לא היו צוחקים.
כשאני הולך ברחוב כולם בוכים. חוץ מהאנשים הרעים.