יוחנן רדמונדברום, רצה להיות אמן מפורסם, בעצם לא תמיד אך
לרוב. משנולד רצה להיות שונה, מפורסם, מוערך, אבל מי לא?
יוחנן השקיע את כל כוחותיו, מעשיו, זמנו וכספו להגשמת היעד
הנכסף... אך מה שלא עשה ואיך שלא פעל, יוחנן רדמונדברום לא
הצליח. הוא היה לא-יוצלח ויותר מזה שהיה לא-יוצלח, הרגיש כך.
תמיד עוד לפני שהחל בדבר מסויים נכשל בו, כך לא התקבל לבתי ספר
נחשבים לאומנות, כך לא הצליח לבסס את מעמדו, כך אף פעם לא צלח
להביע רגשות של אושר ושמחה בציוריו.
יוחנן על אף כשלונותיו הרבים היה מוכשר מאוד, אך האישיות היא
זו שמנעה ממנו להתקבל לבית הספר לאומנות בבוסטון, בוולס
בקופנהגן ואפילו לביה"ס בצלאל. איך השפיעה האישיות על קבלתו
והצלחותיו? הוא התבייש להציג בפני הבוחנים את היצירות
המהפכניות שלו, הוא פחד מהביקורת על הציורים שלו, על
ה"ילדים" שלו. הוא התבייש לחשוף את החלקים האלה ששישכים
לנשמתו, לכן הציג ציורים רגילים, חסרי כל אופי ומשמעות.
אז כך המשיך יוחנן רדמונדברום, לשאת על גבו כשלונות רבים
ומגוונים, הן בחייו האישיים והן בחייו המקצועיים. יוחנן
רדמונדברום הפך אדם ערירי וממורמר. אך תמיד כאשר נכשל, מצא
נחמה בכך שיכול היה להציג את יצירותיו האמתיות ולהצליח וכי
"הם" לא קיבלו אותו בגלל שלא ראו יצירות אלו.
כאשר מס' בלתי מבוטל של כשלנות כבר נרשם בעברו, הבין שלעולם לא
יחשוף את יצירותיו האישיות כי הן סיפקו לו נחמה. אם יכשל גם
כשהן לצידו יהרוס כליל הדבר את נפשו שגם כך היתה על כרעי
תרנגולת.
בחלוף השנים התחתן יוחנן עם אישה, שמה היה עדנה. היא לא היתה
אישה תומכת ומעודדת. היא היתה אינטרסנטית מקומטת ושמנה. אך לפי
הכרותינו עם יוחנן לא ציפנו שישיג לו משהו טוב יותר.
יוחנן המשיך בקריירה המאכזבת. רק כעת כאשר נכשל, נתקל בכישלון
גם כשחזר לביתו כל ערב, כעת היתה לו עדנה שתזכיר לו אותו, את
הכשלון הארור גם ברגעים בהם שכח. היא לקחה איתה את כל התקווה
והנחמה שהביאו היצירות ה"אמתיות" שלו, הנהדרות שלו. כל יום
כשחזר, קילל את הרגע בו נשא אותה לאישה. אך מעולם לא התלונן
בפומבי, מעולם לא שאל אותה: 'למה שלא תלכי את לעבוד?', 'למה
חוץ מלקטר את לא עושה כלום?', 'למה שלא תלכי למצוא לעצמך מישהו
אחר?'.
אך כעת גם אם רצה זאת לומר הרי שלא יכול היה. כי עדנה הרתה.
אחרי תשעה ירחים ילדה עדנה בן צעיר - שמו יהויכין, יהויכין
רדמונדברום.
הלידה שינתה לחלוטין את יוחנן הממורמר שכעת הפך לאבא לא-יוצלח
אבל מאושר.
כעת עבד יותר קשה במטרה להרוויח כסף, חזר כל יום בשעות הלילה
המאוחרות וכמעט שלא ישן.
בנו גדל עם השנים, ובשערו של יוחנן התעמקו המפרצים, שערו הלבין
ויוחנן הזקין.
כעת היה יהויכין בן עשר, ילד מוצלח וטוב. אשר לאביו, אביו ניסה
והתאמץ. ביום הולדתו העשירי של יהויכין הכין לו יוחנן מסיבה
לתפארת. יהויכן שמח, ובאותו היום היה מאושר כמו שלא היה מעולם.
לקראת סופה של המסיבה, תלה יוחנן תיבה.
הילדים שכבר היו מיומנים לקחו מחבטים והחלו להכות אותה. הם
ציפו לממתקים, אך התיבה לא התרסקה. כולם ניסו שעה ארוכה, עד
שהתיאשו והלכו לביתם.
באותו ערב לא הסכים יהויכין לדבר עם אביו, הוא כעס. 'מדוע עינה
אותי ואת חברי בניסיון לפצח את התיבה, שבסוף רק נשחקה ונסדקה,
זו בכלל לא היתה תיבה, היתה זו חתיכת עץ שאבי עיצב כמו תיבה,
היא לא היתה חלולה!' חשב לעצמו, בעוד הוא נרדם.
לאחר כמה ימים נפטר אביו ממחלה קשה.
אז הבין יהויכין מדוע בחר אביו לעשות לו מסיבת יום הולדת כל כך
יקרה ומושקעת. היה זה בכדי לבלות איתו את רגעיו המאושרים.
יהויכין התייסר והתאבל על אביו שמת.
לאחר שסיים להתאבל והרגיש מספיק בטוח בעצמו, ערך יהויכין חיפוש
בחפציו של אביו. הבן המתוסכל מצא את התיבה שהיכו הוא וחבריו
ביום ההולדת ועליה פתק. הוא קרא.
"יהויכין, בני יחידי.
כאשר תקרא פתק זה אני כבר אהיה קבור עמוק באדמה, אז שלום ותודה
על כל האושר שהענקת לי בחיי.
התיבה היא ממני מתנה.
אוהב אבא"
כיום את התיבה ניתן למצוא באחד המוזיאונים, שבצידה כתוב :
"נפשו של אומן..."
מאת: יוחנן רדמונדברום ז"ל. |
