זהו חלק ראשון במספר של משה הנגר וסיפור חייו. העלילה מתרחשת
בנגריה ולא סתם נגריה, אלא זאת נגריה שיש בה דברים כאלה ששמים
בכלובים של אוגרים.
הסיפור שלנו מתחיל ב-1936 בחווה נטושה במנהטן של שנות ה-2000.
הימים קשים הם, השק"ם תמיד סגור והחלבנית זונה בת זונה. היה
מאוד מסוכן בחווה הזאת, הייתי אומר שמשה הנגר חשש לחייו, אבל
אז הייתי משקר. משה הנגר תמיד לקח דברים בהומור, גם כאשר
התלוצצו עימו הוא תמיד חייך בנימוס לפני שחתך להם את המעי הגס.
הייתם צריכים לראות איך משה הנגר חותך מעי גס בכזה נימוס, אין
ספק שהאיש היה נעים הליכות. אבל למרות הכל, משהו כאב למשה הנגר
עמוק בפנים, משהו שאפילו הוא לא יכל להסתיר. ותאמינו לי שהוא
ניסה. למשה הנגר היה תקוע מאוורר תיקרה בתוך הגרון, ולא תגידו
סתם מאוורר תיקרה - מדובר פה במאוורר הציבעוני המבחיל הזה
שמידי לילה עשה קולות של בעל מכולת. עכשיו לא רק הסיפור של
המאוורר והבעל מכולת, זה עוד אני מוותר לו, אבל מדובר כאן גם
באיש תלוש מהמציאות לגמרי. לא רואה בעיניים, נשבע לכם. לנהל
סניף דיסקונט לא הייתי נותן לו, להיות סוכן שחקנים של אורי
קוקיה וארתור אברונין לא הייתי בכלל חושב לתת לו. ואכן משה
הנגר היה ממש על הקצה.

[אחרי האקספוזיציה הזאת אני חושב שנתחיל באמת, ואני לא רואה
דרך טובה יותר לפתוח את "עלילותיו של משה הנגר" מאשר בדיאלוג
דלהלן בין משה הנגר לדוד החייט (שעובד במכבסה ממול) שבעזרתו
נוכל להבין יותר לעומק את דמותו המורכבת של משה הנגר (שהוא
דמות עגולה)]

[דוד החייט נכנס לנגריה]
דוד החייט: מה נשמע משה הנגר?
משה הנגר: בסדר, דוד החייט.
דוד החייט: תודה.
[משה הנגר מגרד את כתפו]
משה הנגר: מגרדת לי הכתף.
דוד החייט: קוראים לי בקשר, ביי.
[משה הנגר מגרד את הכתף]
משה הנגר: שלום.