[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ז'נט קרבץ
/
גן עדן שחור

צמרמורת אחזה בגווי. שעטתי במעלה הכביש, אחוזת אימה. לא הייתה
שום דרך חזרה.
בהיתי בכביש המתפתל לפני בעיניים מסועפות, מחפשת נואשות יציאה.
הזמן הלך ואזל.
ערפל כבד כיסה את שמי אותו לילה חורפי,  והירח מצא מסתור
מאחורי העננים הכבדים.  
ניסיתי לייצב את ההגה, אך ידיי רעדו. ואילו רגלי נצמדה בעוז
לדוושת הדלק, תרה אחר מפלט בחיקה.
מפעם לפעם הציצה עלי בחשש קבוצת כוכבים, שלא היה די בה כדי
להאיר את הלילה האפל.
גבעות של חול צרו על הכביש מכל עבר, חוסמות כל נתיב בריחה
אפשרי.
קו הפרדה מוצק מבטון ניצב משני צדי הכביש וגם בין הנתיבים
הנגדיים. לא היה לאן לפנות.
לא העזתי להביט במראה. ידעתי שהם שם. ידעתי שהם קרובים. שמעתי
אותם.
המשאית האימתנית מאחורי צפרה בפראות, מצווה עלי לעצור, להיכנע.
מסנוורת אותי עם אורות הערפל שלה. הרכב המפלצתי דלק בעקבותיי
במהירות מסחררת כאחוז דיבוק.  אך אני סירבתי להיכנע.
באינסטינקט של חיית פרא נמלטתי על נפשי מהציידים צמאי הדם.
העלטה כיסתה אותי, כשק הנכרך באיטיות זדונית סביב צווארי.
העפתי מבט על הכלב שלי, שישב לידי בדממה.  הוא היה מכווץ
במושבו, זנבו בין רגליו, עיניו פעורות לרווחה בבעתה.
אפילו הוא חש מאוים. באינסטינקטים הבסיסיים שלו הוא ידע שנשקפת
לנו סכנה קיומית.
אבל הוא לא ידע שלא רק לנו. גם לרבים אחרים. בעצם, לכולם!
סכנה אולי אף יותר חמורה מזאת!
לפתע המשאית התנגשה בנו מאחור.
האוטו הקטן שלי מדגם פיג'ו הזדעזע קשות, ואיבד את יציבותו על
הכביש.
כמעט נכנסנו לסחרור קטלני, אבל הצלחתי לייצב אותו ברגע האחרון,
וחזרתי לצבור מהירות.
מחשבות נעו בראשי, כמעט באותו קצב כמו גלגליי מכוניתי.
היה לי ברור לחלוטין עכשיו, שהייתה להם מטרה אחת ויחידה -
להיפטר ממני וממה שנח בתא הכפפות.
סירבתי לחשוב מה יקרה, כשהמשאית תתנגש בנו בעוצמה מלאה.
אך לפתע ידעתי שזה בלתי נמנע, זה יקרה. וזה עומד לקרות בקרוב!

המחשבה הזאת הבזיקה במוחי באותה פתאומיות, שבה נדלקה הנורית
האדומה של מד הדלק, מתריעה בייאוש, שהדלק הולך ואוזל.
באותו רגע החלו רגעים מחיי לחלוף לפני באיטיות, כמו דפים
באלבום תמונות, המתהפכים לאיטם ברוח.
קטע אחד מילדותי נחרט היטב בזיכרוני, ועתה צף ועלה אלי
ממרחקים.

                                         




אני ניצבת לבדי בפינת המחבוא האהובה עלי, בלב היער הסמוך
לביתי.
ממלאת את ריאותיי בניחוח האוויר הצח והמשכר. ריח בתולי של אדמה
לחה אחרי הגשם הראשון עומד באוויר. קוקייה קופצת על ענף, וטיפת
מים זכה נוחתת על פניי ממרומי האמיר.
ציוצה של הציפור נשמע כלגלוג עליז עלי, כששאר הציפורים מצטרפות
אליה במקהלה.
הרמוניה מושלמת שוררת סביבי, כזאת שרק הטבע יכול לברוא.
בשכבי על האדמה הרכה, אני מאזינה לקולות שמסביבי.  
נדמה לי כי מעולם לא דרכה כאן נפש אדם לפני. מבטי מרותק לשמיים
העוטים שלל צבעי דמדומים.
תמונת שקיעה מרהיבה פוקחת את עיני בהתפעמות. שלל האורות
מתחילים לרצד על פניי.
לאיטם הם מתלכדים לכדור אש לוהט וגאה, המאיר את לבי באלפי
רסיסי נהרה.
הכדור מציג לראווה את אונו, מזכיר כי יכול לכלות את העולם עד
אפר אם יתנכלו לו.
יכול לשלח אש וגופרית אם רק ירצה בכך.
לפתע, ענן פיח שחור ממלא את פי, הפעור לרווחה בהתפעלות ילדותית
תמימה לנוכח איתני הטבע. תימרות עשן ואדי דלק רעילים יוצאים
מהמפעלים הקרובים.
אפי מוצף בריח הנהר המזוהם הזורם לרגליי.
הנה מופיע הירח, ואני מביטה בפניו הנוהרים כרסיסי קריסטל.
קלסתרון מעומעם, אך עם זאת ודאי.
אותו הירח השקיף גם על אבותיי בימי קדם, האם כמורה קפדן או שמא
כהורה אוהב?
הוא היה כאן מאז ומתמיד. האם ידע מה יביא המחר? ואם ידע, למה
לא דיבר? ואולי דיבר, אך אף אחד לא להקשיב?
החושך נהיה עמוק, אך דווקא צלו של עץ האלון העתיק, המתנשא
לגובה רב מעלי, נוסך בי בטחון.  שורשיו נעוצים עמוק באדמה,
והוא ניצב כאן עוד משכבר הימים. הוא ראה דורות באים וחולפים,
מלחמות מתחילות ומסתיימות רק כדי להתחיל שוב מחדש. קמטים רבים
חרושים על גזעו מרוב תהיות על טבע האדם. עליו נשרו כדמעות,
כאשר כל בני משפחתו נפלו לרגליו, לאחר שנגדמו בידי האדם.
אך הוא עדיין עומד איתן בשיא הדרו, משקיף עלינו מרומו בגיחוך
מהול בעצב.
לפתע נרעד היקום, וזועק חמס. רעם וברק משלחים בי צמרמורת. מטר
של דמעות יורד עלי מלמעלה. היקום מתייפח על השחתת נוף בראשית,
על מלחמות אכזריות עקובות מדם ושנאת חינם.

                                     



התנערתי משרעפיי בייאוש, כשחתיכות ברד סרטו בחוזקה את השמשה
הקדמית שלי.
התחלתי לתהות מתי הטירוף הזה בכלל התחיל. מתי חיי חדלו להיות
שלי, והפכו למרוץ מטורף ללא קו סיום.
אך ידעתי היטב את התשובה לכך.
הכל התחיל כשפרסמתי לראשונה את המחקר שלי על המצב הגיאולוגי
המחפיר בישראל.
ציפיתי להתעלמות גורפת ממנו או לכל היותר כמה דקות תהילה של
סיקור בתקשורת ואז בחזרה לתהום הנשייה, כדרכם של מחקרים בנושאי
איכות הסביבה.
ציפיתי לתגובות כמו "המצב הביטחוני יותר חשוב כרגע" או "אין מה
לעשות, ככה זה!" .
אך אפילו בסיוטים הפרועים ביותר לא תיארתי לעצמי תסריט שכזה.

המחקר שלי זכה לסיקור תקשורתי נמרץ. אמנם ליום אחד, אך זה
כנראה הספיק להפעלת מפולת הדומינו, שאיימה לקבור אותי תחתיה.
במהרה התברר לי, שדרכתי על בהונות של אנשים חשובים מדי,
והצבעתי באצבע מאשימה על אותם גורמים, שאחרים לא מעיזים אפילו
להזכיר. גורמים שאיכות הסביבה בישראל מעניינת אותם כקליפת
השום, והם מונעים על ידי אינטרסים כלכליים גרידא.
ענקים כלכליים, שעושים באוצרות הטבע שלנו כבתוך שלהם.
חשפתי את אותם האנשים, שכשברצונם לנשום אוויר צח, טסים עם
ילדיהם במטוסם הפרטי להרי שוויץ. אך למחרת מתייצבים בשש בבוקר
במשרדם בתל-אביב, כדי לתכנן הזרמת מי-ביוב לים בחופי ישראל,
לגרום לייבוש ים המלח, הרס שמורות טבע ועוד.
למחרת פרסום המחקר, מעבידי פיטר אותי, בעודו ממלמל בהתנצלות
שזה לא הוא אלא "הוראה מלמעלה". מענק המחקר שלי הוקפא ללא שום
סיבה מניחה את הדעת, אז עוד הייתי תמימה. לא הבנתי עדיין במה
מדובר.
הנושא היה חשוב לי, ולכן המשכתי לשקוד באופן עצמאי על איסוף
החומר למחקר הבא.
חשדנותי נעורה כשבהמשך אותו החודש, סולקתי באמתלת שווא מדירתי
השכורה, והבנק הזהיר אותי מפני עיקול הרכב שלי.
אז עוד תליתי את זה במזל ביש.
אך כשכולם סרבו לקבוע לי ראיון עבודה ברגע ששמעו את שמי, ידעתי
שאצבע מכוונת נמצאת מאחורי כל זה. וידעתי בדיוק של מי היא
הייתה!
יכולתי לסגת, לברוח. לשכוח מכל הסיפור הזה. אך משום מה בחרתי
להתייצב מולם כדון קישוט מול תחנות הרוח.
ידעתי שיש להם את כל היתרונות היחסיים עלי, אך האמנתי שלצדי
כלי הנשק החזק ביותר, האמת.
יצאתי במאבק פומבי נגדם בתקשורת, כשאני טוענת שהם עומדים
מאחורי כל הרעות, שנפלו עלי לאחרונה. שהם מנסים להסתיר מהציבור
את האמת, שכה גלויה לעין, בכל האמצעים האפשריים.
האמנתי שהציבור יתמוך בי. אך להפתעתי הרבה הפכתי לבדיחת היום.

אנשים החלו לזלזל בי, ולומר שאני פרנואידית.
כנראה שהיה יותר קל להאמין בכך מאשר לתמוך ב"תיאורית הקשר
שלי".
חשתי על בשרי ש"בעל המאה הוא בעל הדעה", וגם על האמת יש כבר
מונופול.
אך לא כולם היו כאלה. היו אף אנשים רגישים ונאורים, שרחמיהם
נכמרו עלי, והם הציעו לי עזרה כלכלית לצורך אשפוז פסיכיאטרי.
כך היה להם הרבה יותר נוח. לחשוב שאני חולת נפש, ולהמשיך לשתות
בשקט את כוס הקפה שלהם, במקום להודות שאני צודקת, ולהצטרף אלי
במאבקי.
גם אלה שהביעו את צערם העמוק על הרס נופי ילדותם, השתדלו לא
להתערב מדי.
ובעצם, למה ציפיתי? הרי אנשים רבים טומנים את ראשם במדורי
בידור ורכילות, בניסיון לטשטש את הרושם שהותיר עליהם מדור
החדשות.
כנראה שיש לנו נטייה להימנע ממאבקים עד שזה נהיה מאוחר מדי.
עם זאת תמיד האמנתי שלא כולם כאלה. שישנו רוב דומם, שרק מחכה
לרגע המתאים כדי להתעורר ולהפוך לרוב חי, נושם ונשמע! ולהוביל
את המאבק על מה שבאמת חשוב להם.
וכשהמחשבה הזאת מחזקת אותי, המשכתי לאסוף ראיות למחקר הבא שלי.

הלילה, עד לפני כחצי שעה, הייתי מאושרת בחלקי.
חזרתי ממעקב לילי אחר גורמים, ששופכים בניגוד לחוק פסולת רעילה
לתוך מקורות מים.
בתוך תא הכפפות של מכוניתי, נחה לה בסיפוק מקצועי מצלמתי,
כשהיא עמוסה לעייפה בתמונות מפלילות.
אך מסתבר, שמשום מה, לא כולם היו כל כך מרוצים מעבודתי הלילית.

מאחוריי כמעט השיגה אותי העדות החיה לכך, שיש אנשים, שמעדיפים
שאני והמצלמה שלי נוכה במכת ברק פתאומית. ואם זה לא יקרה, הם
היו נחושים בדעתם לסדר לנו אלטרנטיבה אחרת, לא פחות יעילה.
לא יכולתי להניח להם להצליח. לפניי עוד הייתה דרך ארוכה מלאת
תלאות ומהמורות, שהתכוונתי לעבור בנחישות. היו יעדים ברורים
שהצבתי לעצמי, וידעתי ששום דבר לא יעצור אותי עד שאשיגם.
כדורי אקדח שהחלו לשרוק ליד אוזני, הבהירו לי את הסכנה בה
נמצאתי.  
"על החיים ועל המוות", סיננתי מבין שיניי, ועצרתי את מכוניתי
בחריקת בלמים בשולי הכביש.
הנהג המופתע של המשאית שמאחוריי לא הספיק לבלום, והמשאית
הארוכה דהרה קדימה בכביש
הצר.
בתנועה חדה סובבתי את ההגה בחזרה, מהר ככל שיכולתי. מכוניתי
הקטנה שינתה כיוון נסיעה בשבריר רגע, והתחילה לנסוע נגד כיוון
התנועה.
הכביש, למזלי הרב, היה נטוש בשעה כזאת, ואני הצמדתי את דוושת
הדלק עד הרצפה.
במבט חטוף בראי הספקתי לראות את המשאית המסורבלת מנסה להסתובב
גם כן, אך נתקעת לרוחב הכביש הצר.
הנהג שחמתו בערה בו, דילג למטה מתא הנהג, בעודו בועט בזעם
בצמיג משאיתו.
הוא הבין שהוא נוצח...הפעם!
מי ינצח בפעם הבאה תלוי עכשיו רק באותו רוב דומם...
רק חבל שהוא כה דומם אף כי רבים כבר אינם מאמינים בקיומו, כולל
הוא עצמו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נמלים..
נמלים..
שוקולד..
ונמלים..
שוקולד-נמלים!!!




דוב נמלים
במנצ'יס


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/8/04 5:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ז'נט קרבץ

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה