לשכב על השולחן הפלסטיק המאובק במרפסת שרק לאחרונה נזכרתי
בקיומה, למרות שהיא פה כבר שנים ולהביט על השמיים.
לגלות שיש הרבה יותר כוכבים משחשבתי.
אז להתחיל להרהר, כי זה מה שנשאר בעצם לעשות כששומעים את השקט
ורואים את החושך.
להיבלע אל תוך מה שקולטים החושים ולהפליג בין הפנטזיות
והשגעונות.
אז פתאום לקלוט שזה לא באמת שמים, שזה סתם שחור, שזה יכול
להיות כל דבר, שהייתי יכולה לשכב בכל מקום אחר סגור או פתוח
ולראות אותה תמונה.
להתחיל לתהות אם אני בכלל אמיתית, פשוט להפליג עם זה.
להפליג ומיד להגיע למסקנה שאני באמת לא יכולה לדעת מה לכל
הרוחות קורה פה מסביבי, אולי אני בכלל ניצבת באיזה סיפור שקורא
גוש ג'לי אדום בשם בכשרקאש היושב בגומחה שלו בתוך פלטת סלט
ענקית שהיא בעצם המקום היחיד שיש עליו אינטליגנציה.
להרגיש פתאום קטן ולא חשוב ולא מבין, להתבלבל לחלוטין, בתסבוכת
שאני בעצמו יוצר לעצמו. לתהות למה בכלל נכנסתי לזה? "הרי רק
רציתי לברוח למקום שבו לא חושבים, ועכשיו אני חושבת עוד יותר
בקדחתנות בנסיון להרגיע את עצמי."
אז להתחיל להרהר ברצינות: "אם זה באמת סיפור שקורא איזה גוש
ג'לי אז מי לעזאזל בעל המוח המעוות שכתב אותו, מי חשב על כל
האסונות, המוות, הטרוריסטים, התאונות. אם זה לא אמיתי ואני
אולי רק מצויירת אז למה כל כך כואב לי כשאני מקבלת מכה ולמה
כואב לי יותר כשאני נפגעת מחברים שלי? למה זה מעניין את
בכשרקאש מה קורה עם אחת מהאנשים ברחוב שבו צועד הגיבור של
הסיפור המעוות שלו?! אם זה לא מעניין אותו איך זה שכל זה בכל
זאת קורה לי?!"
אז להזכר שעד לפני חצי שעה באתי לפה בכלל כדי לדבר עם אלוהים,
כן כן, היה מישהו שהאמנתי בו, לנסות לשלב אותו בכל התמונה הזו
עם בכשרקאש, לחלוטין לא להבין איפה הוא נכנס.
"אולי אלוהים הוא המלך של גושי הג'לי? לא, זאת כפירה, אני כן
מאמינה בו והרי נבראתי בצלמו. אז אין ג'לי?!"
לאבוד עצות, לחסור אונים, "למה לא להמציא לעצמי פעלים אם גם
ככה כלום פה לא אמיתי?!"
אז להגיע לגרסה חדשה, מבעיתה משהו: "זה לא סיפור, כי זה קשור
לאלוהים, אבל אולי לאלוהים יש עוד עמים, בעצם לא 'עוד', אנחנו
בכלל לא העם שלו, השמים עם הכוכבים הם באמת לא השמים, זה רק
הכיסוי של אוהל הקרקס של אלוהים. אנחנו הליצנים והוא מנהל
הקרקס ויש גם קהל. אלוהים דואג שתמיד המופע יצחיק אותו אז הוא
מגוון, מוסיף ארגון טרור פה, מגפת סארס שם. יש לו מין חוש
הומור מעוות כזה".

להבהל, מעצמי שחושבת מחשבות כאלה, מהכפירה באלוהים ובכל מה
שמוכר.
הכי הרבה להבהל מזה שאולי כל זה נכון.

אני אף פעם לא אוכל להיות בטוחה, לפחות לא כל עוד אני בקרקס
הזה.

חה חה חה.