הוא הביט בי בעיניים נפוחות משינה עמוקה, שניכר עליהן, כי היו
ממשיכות אותה ברצון. עומד עם הפיז'מה בדלת הדירה שלו ומנסה שוב
ושוב להבין מה גרם לי לנקוש על דלתו בשעת לילה מאוחרת כזו. אם
רק היה שומע מה עבר עלי שעות ספורות קודם לכן, בוודאי היה מקבל
זאת בהבנה, אך כעת הוא ניצב מולי בפה פעור לנוכח הקרע במכנסי
וחולצתי המלוכלכת, וניסה להבין מה הביא אותי למצב הזה.

האמת היא, שלא יכולתי לספר לו מה באמת קרה לי באותו ערב, אחרת
הייתי יכול לשכוח ממנו. והוא היה חשוב מדי. אבל באמתחתי הכנתי
שלל תירוצים וסיפורים, שמשום מה באותו הרגע, לנוכח מבטו החודר,
התגמדו לכדי מלמול חרישי. השפלתי מבטי לרצפה, אל רגלי הדורכות
על שטיח הכניסה המצועצע, שחברתו לשעבר הביאה לו, כשנפרדו. אכן,
אין מתנת פרידה טובה יותר מאשר שטיח כניסה ועליו הדפס של
האקסית. כתמי בוץ גדולים נראו עליו, אבל למה בעצם אתה מצפה
משטיח?

כעבור שעה לא קלה, הרגליים של שנינו החלו לכאוב, ובכלל העיניים
שלו הראו סימני חזרה למצב הצבירה הטבעי שלהן (שינה עמוקה). אז
החלטתי לשנות עמדה ולהידחף אל תוך הדירה שלו. זה לא הצליח.
העייפות החלה להתפוגג והוא חסם את הדלת בזינוק, כשועל כרמים
וותיק, כאשר ידו מגשרת כמחסום בין הדלת והמזוזה ומונעת כניסה.
בחיוך מאולץ הוא שאל, "אתה רוצה להיכנס ולשתות משהו? אולי לדבר
על מה שמטריד אותך?". פני קדרו. ידעתי, כי כל תכליתה של ההזמנה
הזו הייתה להפיל אותי בפח. מעין שאלה רטורית, אשר נועדה לגרום
לי להסתלק, ולו לחזור אל חיק הדובי העצום, שהוא מחזיק במיטה.

אבל ידעתי, שאסור לי להיכנע, אם הגעתי עד הלום והקרבתי כל כך
הרבה. אסור לי לוותר. זקפתי קומתי, ובקול בוטח ביקשתי בשנית את
אשר על ליבי. ראשו הזדקף מיד, כאילו הפעם עבר המסר, והוא
היישיר מבטו אלי, אישוניו מתרחבים כאילו בצורה לא רצונית. מיד
לאחר מכן נמרח על פניו חיוך מרושע של אהבה עצמית מהולה בחצי
בקבוק וודקה. ידעתי, כי הפור נפל, וכעת אין לי כל דרך נסיגה.
סורג נפל עלי וחסם את כל נתיבי הבריחה האפשריים. כעת הכל תלוי
באם יסכים או יסרב.

ראשו לא נע לכל כיוון מוגדר. במקום זאת הוא התקרב אלי במבט
מזלזל וסינן מבעד לשיניו המצוחצחות: "עכשיו?!". באותו רגע
ידעתי היטב מה עלי לעשות. הוצאתי את הממחטה מכיס המכנס שלי,
קירבתי אותה בעדינות למצחי ומחיתי את אגלי הזיעה. נשמתי שתי
נשימות עמוקות, הסתובבתי על עקבי, ופתחתי בהליכה מהירה לכיוון
הדלת הנגדית. משהגעתי ליעדי, פתחתי אותה ונעלתי אחרי.
התיישבתי, נשען על הדלת בכל כובד משקלי, נושם בכבדות, בחושך.

המחשבות החלו להתרוצץ במהירות עצומה, המועדון, הבחורה שלו,
הקטטה, האגרוף בבטן שהחל להראות את אותותיו. ואל מול כל אלה -
הבחור המושלם, השכן האגדי, שלא יסכים באמצע הלילה לגאול אותך.
ובאמת, שהטרחה לא הייתה רבה, בסך הכל כדור קטן, והכל היה טוב
יותר. שינה ארוכה הייתה כל רצוני באותו הלילה. אבל הוא סירב לי
בפנים, עלבון גדול. רק כדור אקמול.