לועג אני לכל אשר בחיים,
אשר מאמינים באמת ובתמים.
לועג אני לכל המרחם,
לועג אני לכל המתאזר ומחכה לאהבה,
לועג אני לכל המעונין בחיים.

לועג  אני על כל אדם אשר הגדתי,
על כל חי אשר מעביר את חייו בתמיהה.
לעג רק יוצא לי מפי לעג מכאיב ושורף,
לעג אשר מדבר על האמונה המוחלטת,
על האפשרות הנכספת,
על המוות המתוק אשר אליו אוסרים לייחל,
אלא רק לצפות.

לועג אני לחברה אשר מיום היוולדה רודפת אחרי בצע כסף ותאווה,
רודפת אחר חזיון ניסים ופלאים של חיים מושלמים.
לועג אני לבריאתה של החברה,
לבריאתה של התקווה בלבב האנשים שיש עוד אפשרות לאחר כישלון
איום
וביזיון בפני אחרים.

לועג אני למאמיני הזיכרון והכחשתו,
שכן זיכרון רודף זיכרון,
רודף כאב.

לועג אני לאהבה שכן אם אינה ניתנת להמונים ,
כמה היא שווה?

לועג אני, לועג אני לבריות,
אשר ממשיכות את חייהן בלא דאגה בלא חשש להבא בחיים,
ללא מחשבה על הקץ הקרב,
לועג ובז, מתעב ושונא,
מקטרג וצוחק.

לועג אני לעצם קיומי, לכל חיי החולפים,
לכל משב רוח קלילה,
אשר עובר בשיערי ומנסה להרגיעני בעל כורחי.

לועג אני לעצם קיומי,
מבכה ומשפיל את סיבתה,
וכעת כל הנותר לי זה הרצון להפסיקה.