אלוהים, כאפיקורס מוחלט אינני יודע למה בכלל אני אני כותב
לך...

אבל לפני הכל, רציתי לפתוח ולהגיד לך, שאתה בן-זונה.
מדוע? מכמה סיבות: ראשית, כי זו תחושה נפלאה להוציא את העצבים
על היישות הכל-יכולה
(?Really). שנית, זה גימיק לא נורמלי בשביל פובליציסט בגרוש
שכמותי לקרוא לך "בן-זונה" (למרות שבינינו, בטח אמרו לך את זה
המון). ויסלחו לי המאמינים, שכן דבר אין לי נגדכם (חוץ מן
העובדה, שאני חושב, שאינכם מנצלים כראוי את המתנות שיש לעולם
להציע). שלישית, בת'כלס - אם יש שמץ של סיכוי שאתה אכן קיים,
חשוב לי שתדע, שזה מה שאני חושב עלייך. ורביעית, מה כבר תעשה
לי? הדברים שעברו עליי בשנה האחרונה חישלו אותי לעמוד בפני כל
מהלומה שתנחית - דבר, שחין ואפילו מכת בכורות.

המביט מהצד בוודאי ישתהה נוכח התעוזה להתבכיין, כי נראה שיש לי
הכל בחיים. וזה לא לגמרי רחוק מהמציאות: בריאות, משפחה מופלאה,
חברים אדירים, קריירה מצליחה, 'קפה'.
אלא ש... עניינים שבלב. אני לא ממש מצליח להשתלב בכל מה שאינו
ראציונלי בעולמנו, למרות שאני מאד משתדל. ופה אתה נכנס לתמונה
(אם אתה בכלל קיים, כאמור).
באופן שאותי די מרשים, אתה מצליח להפגיש ביני לבין מושאות ליבי
- בנות המין הבלתי מכוער מן הסוג המקסים ביותר: יפות,
אינטליגנטיות, חמודות, מחוברות לקרקע וחשוב מכל - טובות לב.
ואני כל פעם מתאהב מחדש. ולפי ההגדרות הקלאסיות של בינו לבינה,
הענקת לי תכונות, שגורמות לי לחיות קצת פחות טוב עם עצמי, אבל
כאלה שדי עושות להן את זה. ואני יוצא מגדרי כדי לעמוד
בציפיות.
ואני באמת באמת לא מצליח להסביר לעצמי את העניין הזה, שאני לא
מצליח. והלב נשבר כל פעם מחדש. לא יודע למה. "חסר לי משהו..."
- ככה הן אומרות בכל פעם, כשזה נגמר. ומה חסר, קיבינימאט, מה
חסר?! אני אף פעם לא זוכה לתשובה ראויה. אולי, כי פשוט אין.
אתה תולש להן מתוך הלב את החץ שגבריאל ("קופידון" בעברית)
נאמנך נעץ. נותן לי ליפול ברשת האהבה, ואז קורע אותה מתחתיי.
בלי רחמים.
ואין מועקה גדולה משברון הלב. אין תסכול גדול יותר מן האבדן
הבלתי מוסבר הזה. ואין תחושת אבדן הגדולה משברון הלב. ואין כאב
כל כך חד ועמוק כשברו של הלב. ואין.
ואמנם הדברים נכתבים בצורה משעשעת משהו, ואמנם כמעט תמיד תראה
חיוך על פניי, אבל בפנים אני בוכה. בכי תמרורים, אמיתי, כן,
בריא, כזה שמנקה לך טוב טוב את המעיים.  
לעתים אני תוהה - האם אתה מרחיק אותן ממני, עד שתבוא אותה
'האחת' המושלמת? האם אתה סתם מעניש אותי? על מה?
אוכל שרצים וחזירים אנוכי, נכון. ויש לי הרגל מגונה נוסף -
בשבת אני נוהג לנהוג. והרגלים מגונים עד בלי די.
אבל בכל הקשור לדברים 'שבין אדם לחברו', להם נכתב ונאמר כי הוד
קדושתו מייחס חשיבות גבוהה במיוחד, אני משתדל מאד שלא לסטות
מדרכך שלך. ואף יותר מכך - מוצא אני שבסיפוקיי הגדולים בחיים
זוכה אני דווקא דרך האינטראקציה עם האנשים, כלי המשחק בלוח
השחמט הענקי, שיצרת. עם כולם.
והלב, משום מה, שבור. כבר שנה. כל פעם עצם אחר קורע את הרקמות
העדינות, מפריד בין החלונות ולא מאפשר העברת נוזלים אדומים
לעורק. כמעט ברירת מחדל. וזה מעיק, מטריד, לא נותן מנוח.
זהו. אז הנה, הוצאתי את זה. אלוהים - אתה בן זונה. כן כן,
אלוהים - אתה בן זונה! נה, נה, נה. אלוהים - אתה בן זונה!

ועכשיו - לסוף המפתיע המוכר בכינויו הספרותי 'פואנטה'.
כידוע לכולכם - אין אלוהים. זה אני, שמפשל. לא ממש יודע עדיין
איך ולמה, אבל מסתבר שלא ממש יודע לשחות בזרם האי-ראציונליות
של בנות המין השני. מה שבטוח - לא זורק את האחריות על אף אחד.
אפילו לא עליך, זה שאמו עוסקת במקצוע העתיק.
יושב ומהרהר עוד קצת אל תוך עומק הדברים. עם X לא ממש הסתדרתי,
עם X+1 לא הייתי מסתדר לאורך זמן, X+2 הייתה מוצצת את דמי אם
היינו ממשיכים (לדבריה), את X+3 הדחתי סתם בגלל איזו ספקולציה,
הפערים המנטליים ביני לבין X+4 גדולים מדי וכן הלאה וכן הלאה.
וכולן מקסימות. ולכולן יצא איכשהו לדרוך לי על הלב, גם כשאני
הייתי מיוזמי קיצור התהליכים.
הפסדתי משהו? כן. שנים ירדו לי מהתוחלת עקב התקפי לב שבור
ועוגמת נפש. אה, כן, והפסדתי גם הרבה נוזלים.
הרווחתי משהו? כן. את ההזדמנות שתהיה עם X+5. את ההזדמנות
לזרום עם מישהי בלב שלם סופסוף. בלי תהיות, בלי ספקולציות, בלי
מכשולים. את ההזדמנות לחוות אהבה מושלמת, טהורה, נטולת עכבות.

והיא קיימת, זה ברור. אחרת איך אתם מסבירים את כל מה שכתוב
בפוסט?!

אז בן זונה יקר, אל תדאג. לא רחוק היום בו אנשק אותך. ולא דרך
מזוזה או תפילין. הלב יתאחה, יתחזק ויתגדל, וינפק בוסה אחת
ענקית אל השמיים.
עם שיהוק של חזירים...

...And here we go again