ההבעה על פניו של למה נהייתה יותר ויותר מיואשת ככל שהשיחה
התקדמה, אם בכלל אפשר היה לקרוא לזה שיחה... מידי פעם הוא היה
פולט המהום הסכמה, במקרה הטוב היה שואל: "למה?" או מוסיף צחוק
מנומס מלווה במבטי שיטנה סלולאריים. מבט בשעון הראה לו שנותרו
עוד שלוש שעות וארבעים ושש דקות, לא כולל טחינה, עד שתסתיים
המשמרת. תמיד הוא מצא נחמה בלגלות שהוא עבר את החצי.
  לפחות המזגן תוקן. לא שהאוויר הקר הגיע יותר מידי לחלק
האחורי של ג'יפ הסופה אבל זה היה עדיף על כלום. לאחר עשרים ד'
של ספק שיחה ספק מונולוג אמר:

- תשמעי, אני מצטער אבל אני בסיור רכוב ותכלס אסור לי לדבר
עכשיו... נשתמע... יאללה ביי.

ככה, המפקד שלנו שישב מקדימה, שאל:  

- מי זאת זאת למה?
- חברה שלי לשעבר. משגעת לי את השכל...

 מערכת היחסים בין למה לככה היתה די משעשעת. כשככה סיים
טירונות והתחיל אימון מתקדם למה, שבדיוק סיים קורס מ"כים, הגיע
בתור מפקד צעיר לפלוגה שלו. כשככה סיים קורס מ"כים הם נפגשו
שוב בפלוגה הותיקה והיו באותה מחלקה, אליה גם אני הגעתי מאוחר
יותר. את למה כבר לא עניין להיות מפקד אז הוא היה על תקן של
חייל ואחרי חצי שנה שתוק תקשיב, המ"מ שלנו באותה תקופה, מינה
את ככה (שהיה בן-דוד שלו) למפקד. כך ככה הפך להיות מחייל של
למה למפקד שלו.
 ככה היה סיפור בפני עצמו. הוא היה היחידי שאהב את העיר. משהו
בנוף שלה ממש קסם לו ואיכשהו פיצה על כל השאר. כשהוא היה מתאר
אותה באמת יכולת לחשוב שהוא מטורף, מה שלא מעודד בהתחשב בעובדה
שהוא המפקד שלי. תמיד הוא היה אומר משהו בסגנון של "מה קרה לך?
אתה קם בשש בבוקר, כולך עפוץ מת, כל העיר שפוכה לך מול העיניים
ופתאום עננים אפלים, כמו בסרטים, מגיעים מכל הכיוונים עד שנשאר
איזה פתח קטן וגם אותו הם סוגרים, והנאונים מהרחוב צובעים אותם
בצהוב קיא, וכל מה שחסר זה את הלוגו של באטמן בשביל שזו תהיה
גוטהם סיטי...". חולה נפש...

- מה היא עשתה ששיגע אותך, למה?

אמר ככה ולפני שלמה הספיק לענות הוא קלט רכב בהמשך הרחוב שנכנס
לחנייה, מה שאומר שהוא הגיע ממקום אחר.
מה שאומר שהוא הפר עוצר.
מייד הוא צעק (מה שלא היה הכרחי) לבטוח, הנהג שלנו:

- בטוח, סע אליו! למה, כשאנחנו מגיעים רד תחפה עלי.
- אני ארד איתך. - קבעתי עובדה. שיעזוב את למה, אין לו כוח
לזה.

 הגענו רגע לפני שהבחור הערבי שיצא מהאוטו נכנס לבית. ככה ירד
ושאל אותו למה הוא נוסע בעוצר. אני יצאתי מאחור לחפות עליו.
אני מעדיף את זה ככה. למה הרבה יותר מותש (נפשית) ממני. אם
מישהו יבוא לירות עלינו עדיף שאני שיש לי כוח אחפה. אני מכוון
את הנשק מגג לגג, מחלון לחלון, מחכה לראות מאיפה יבוא איזה
שהיד לקבל ממני כדור בין העיניים. רק שיבוא...
 ככה אמר לערבי שיבוא אחרינו. הערבי בחר לעשות את טעות חייו
ולהתווכח איתו. למה שישב בתוך הסופה, מטר ממני, התחיל לדבר,
יותר לצעוק, ספק אלי, ספק אל אללה:

- אני לא יכול איתה יותר! למה היא מתקשרת אלי?! אתה מבין? זה
לא שזרקתי אותה כי לא נהניתי להזדיין איתה, זרקתי אותה כי נמאס
לי שהיא מזיינת לי את השכל!!! אז מה יצא מזה? הפסקנו להזדיין
והיא עדיין מזיינת לי את השכל!!! די כבר!!!!

 בינתיים הבחור הערבי הבין את גודל הצרה ונכנע. הוא בא להיכנס
למכונית שלו כשלפתע אמא שלו יצאה אלינו מהבית. אמא שלו היתה
מוקש כי היא היתה מסוג האנשים שהכי קשה לצעוק עליהם: האנשים
המחויכים.
 היא היתה ערבייה, באמצע שנות החמישים לחייה, שמנה, לבושה
בשמלות המוזרות האלה שהן תמיד לובשות, ראשה היה מכוסה בכיסוי
שחור ועל פניה המחייכות היו קמטים בודדים שנתנו לה מספר נקודות
זכות אצל ככה שעמד מולה.
 היא בניגוד לבנה לא דיברה עברית. היא התחילה לשאול בערבית את
ככה למה הוא לוקח לה את הבן. בשונה מרוב האימהות הערביות
שמתחילות לעורר מהומות, לצעוק, לביים התעלפויות או לנסות ללכת
מכות האמא הזאת יצאה אלינו עם פרצוף של: אני לא מבינה מה
הבעייה? אתה בן עשרים, גם הבן שלי בן עשרים, למה לריב? למה שלא
תיכנסו אלינו הביתה, תאכלו במבה לולו, תעשנו נרגילה ותשמעו
עופר לוי?

המשך היצירה ב:
http://stage.co.il/Stories/389787