סיפור שנכתב ע"י המציאות האכזרית, הושפע קשות ע"י אבנר כץ
ונפסל על ידי.
סיפור שבו אספר גם על השבועיים האחרונים, עלילותי בלטרון,
יתושים מטייוואן, פיצה מטר, איך הפכתי למגנט לפציעות ולמה
מודיעין היא העיר המיותרת והטיפשית ביותר בארץ (עם המודיעינים
סליחה).

הכל התחיל לפני 19 שנים.... ולפני שבועיים הגעתי לבסיס שמחה
וטובת לבב. יצאתי הביתה ביום שני לבר מצווה של הקטן בשני אחיי.
יום שלישי כלל מסכת התיפיפות לקראת האירוע, והאירוע עצמו היה
אחלה, תודה.  יום רביעי חוזרים לבסיס עם האנגאובר מטורף. נעזוב
את הפרטים המעיקים. הגיעה השבת...תורנות מטבח.
יום שישי בלילה מעבירים כלים מחדר האוכל למכולה הבשרית לשטיפה
שיגרתית. ליד המכולה נחה לה בשקט, בלי להפריע לאף אחד, רפסודת
עץ. הרפסודה שהיתה שקועה בשינה עמוקה נורא נבהלה כשדרכתי עליה
וקפצה טיפה הצידה. אני, מרשעת שכמותי, דחפתי את הרגל ברווח
שבין הקורות אך אל דאגה, קיבלתי את שהגיע לי ונפלתי אפיים,
קרעתי את העור ברגל ופוצצתי כמה נימי דם. למכולה שלום.
אחרי יללות אין ספור הגיעה התרופה למכה הכואבת שלי בצורת מים
קפואים שהונחו ישירות על הרגל. צרחות נוראיות פילחו את חלל
המפקדה. עברו מספר שעות... ד' שומר. יושבים בשמירה ובשש בבוקר
צובעים את המועדון. יום שישי חלף וכך גם השבת.
יום ראשון עבר בדיכאון נוראי שעבר בערב אחרי 2 שיחות טלפון
מעודדות.
יום שני, אחרי שהיום עבר בצורה מוצלחת ביותר, טעיתי בצורה
אנושה והנחתי את הברך השמאלית (כן כן, באותה רגל של הרפסודה)
על כיסא. לרוע מזלי הכיסא היה שבור... ואני זכיתי להתרסקות
חופשית דרכו. לכאבים של הרגל הצטרפה הברך שיום לאחר מכן זכתה
לטיפול מסור מצד עובדי המרפאה, איך אם לא בעזרת אותה תרופה
שהכרתי ביום שישי.
יום רביעי הגיע, ובארבע, אחרי שהעבודה היומית נגמרה, שמתי פעמי
לכיוון ירושלים ומשם ללטרון, לראות את כל מי ששרד מהקורס (39)
מקבלים את הארון שגם אני הייתי אמורה לקבל.
אחרי שכל החיבוקים והנשיקות חלפו עברו להם, נותר לחפש מישהו
שעומד ומחזיק עוגיה באוויר, לא אחר מאשר הקצין לשעבר, האח
הגדול של הקצין (מצטיין השלמת שלישים) הכי אהוב עלי, ש'! בדרך
פוגשים את כל משפחת מ' המאוחדת וזוכים לפינוק מגברת מ' בצורת
פיתה עם קציצות, שפשוט מילאו אותי בצורה מדהימה.
אחרי הטקס, שהיה מרגש להפליא, חוזרים בצורות אלו ואחרות
לירושליים. בשלב זה אני רוצה להודות לחברים שלי, שלא נטשו אותי
עד שנמצא פיתרון לבעיה שלי, "איך לכל הרוחות והשדים אני אמורה
לחזור באמצע הלילה לבסיס?!"
קצת אחרי שהגעתי לירושלים, הופיע טרנזיט מלא בחברי המחלקה
האהובה שלי. בסופו של דבר הוחלט שכולם חוץ ממני מתים מרעב
ופיצה מטר זה בדיוק הפיתרון. מטר וחצי של פיצה חוסלו בעיקר על
ידי נ', ד' ושיפחתכם הנאמנה שנכנעה לאתגר שקראו עליה השניים
הנ"ל.
בשתיים בלילה הגענו חזרה לבסיס ויאללה לעבודה... ארבע בלילה
להתרסק על המיטה, ובשמונה חזרה לעבודה. מחלקת השלישות לא נחה
לרגע.
כיוון שאתמול לא הייתי חצי יום הייתי צריכה להשלים את זה היום,
וכשכולם יצאו אני עדיין הייתי במשרד. כשכל העבודה נגמרה הקפיץ
אותי קצין המבצעים שלנו לתחנת אוטובוס ואמר שאם אני אקח
אוטובוס למודיעין ומשם לתל אביב אני מקצרת את הדרך בשעה. אך
הקמב"ץ שכח פרט שולי אחד בקשר לתחנה המרכזית של מודיעין. נחזור
לאותה תחנה בהמשך. לאחר שירדתי מהאוטובוס ומצאתי בדרך לא דרך
חנות לממכר מוצאי לוואי של טבק גיליתי להפתעתי שהמצית הנאמנה
שלי נשארה בבסיס. התחלתי לתור אחרי גואל שיצית את אותו תוצר
לוואי ארור שלא היה ברשותי מאז הבוקר אך גואל כזה לא היה
בנמצא. מסתבר שמודיעין היא עיר שכוחת אל נטולת אנשים. הדבר
היחיד שהרעיד את השקט התהומי ששרר שם היה הקיטורים שלי לאבא
בפלאפון שלי שהיה במצב גסיסה מתקדם.
נחזור לתחנה המרכזית. מודיעין, שאמורה להיות עיר לכל דבר (אם
מתעלמים מהעובדה שהיא נטושה לגמרי), לא מצאה לנכון לבנות בשטחה
המעוצב להפליא תחנה מרכזית. אני, שבאה מעיר שאומנם לא מתיימרת
להיות מעוצבת כולה כפרבר שלה, רגילה שבכל עיר קיים גם אותו
מסוף שבו מרוכזים קוי אוטובוס לרוב וכל אוטובוס יוצא וחוזר
אליו. אך לא כך במודיעין. בעודי מחכה שהנסיעה תגיע לסופה נעצר
האוטובוס והנהג הסביר לי בצורה ברורה למדיי שזו התחנה
האחרונה.
אני, כאמור, נמצאת בעיר זרה שרגל אנושית לא דרכה בה עד כה,
מנסה למצא את דרכי החוצה אל עבר עיר שיודעת ציביליזציה. בסופו
של דבר נמצאה תחנה שבה עובר אותו קו שהציל אותי מגורל אכזר
ממוות. כמה שעות ופקק ניצחי והגעתי למקום שאין שני לו. הבית
האהוב עלי כל כך.

אם הגעתם עד כה (וזכיתם בהערכה לאין שעור) בוודאי שמתם לב
שנושא היתושים עדיין לא עלה. הסירו דאגה מלבכם, זכרתי גם זכרתי
את אותם מזיקים ארורים.
הבסיס שלי שלי שוכן לו דרך קבע על הביוב של רמאללה. היתושים
שלנו אינם כיתושים רגילים שכן הם חסינים לכל חומר שהוא כולל
מדבירי יתושים, משחות ותכשירים נגדם וחומרים נגד גירודים
למיניהם.
בנוסף יש להם שיטה יוצאת דופן לגרום לנעקץ לאיבוד דם. אל
תטעו.. הם אינם ניזונים מדם כלל וכלל, לעומת זאת הם ניזונים
מהסבל שנגרם לנעקץ ע"י איבוד דמו שכן הם מחדירים לעור חומר
מיוחד שמגרד בצורה יוצאת מגדר הרגיל וגורם לנעקץ לגרד את שלל
עקיצותיו על כל גדליהם עד שהעקיצה נפתחת והנעקץ מדמם למוות.
ואם לא דיי בכל זה, יש להם מטרה נשגבת - לבודד את כל המין
האנושי ע"י ריבוי עקיצות שמשוות לנעקץ מראה של מצורע מן
המניין.
לאחר תחקיר מעמיק הצלחנו לעלות על סוג מיוחד זה של יתושים. הם
בכלל לא יתושים! הם אמצעי לחימה (AKA אמל"ח)! אם תצליח למעוך
אחד מהם, תביט בו בזכוכית מגדלת. תגלה שהיתושים האלו מיוצרים,
כן כן, בטייוואן!

ובכך נשאלת השאלה: "איך יתכן שלא עלינו על הקשר הזה בין
החיזבאללה  לטייוואן?"
אני מריחה קונספירציה...

נ.ב. ואנו אנה אנחנו באים? שלום.