יושבת מול מחשב,
ידיי על המקלדת
אני קצת עצובה
אני טיפה רועדת.
לא יודעת מה לכתוב
אני סתם כך עצובה
אז החלטתי, בלי לחשוב
להתחיל עם הכתיבה...
זה כמו אינסטינקט כזה
לשבת ולכתוב
אני עושה את זה הרבה
זה עושה לי טוב.
אבל עכשיו אני יושבת
פניי מול המסך
ידיי על המקלדת
עצובה כל-כך...
לא יודעת איך ומה
נסחפת במחשבות
והידיים, כמו בזרימה
על המקלדת כותבות.
הראש אינו פועל
הוא יותר מדי מלא,
וזה קצת מבלבל
לערבב את כל זה.
עוצרת לשניה
חושבת איך לנסח
זולגת לה דמעה
השיר הוא לא שמח.
בדרך כלל אני כותבת
על חיוכים ועל שמחה
אבל עכשיו אני יושבת
יושבת ובוכה.
אף פעם לא הבנתי
מה זה בכי באמת.
ואני לא מבינה אותי:
למה אני בוכה כעת?
רוצה הכל לשפוך
אבל לא מסוגלת,
הלב- בפנים, עמוק, בתוך
כאילו סוגר ת'דלת.
הלב עכשיו רוצה להיות
לבד קצת, עם עצמו.
ובעצם - הדמעות
זה הסימן שלו.
הוא רוצה קצת שקט
רוצה קצת מנוחה
גם אני די מתנתקת
להיות לבד צריכה.
והנה, אני לבד
יושבת מול מסך מחשב
כותבת סתם שיר אחד
והראש חושב, חושב...
הכל לו סתם מפליג
אין לי מושג לאן
כבר שום דבר אינו מדאיג
אני הרחק מכאן.
חושבת מחשבות יפות
או לפחות: מנסה...
המחשבות להן עפות
ותראו מה אני עושה...
יושבת לבד בחדר סגור
עם מסך מחשב מולי
מנסה לכתוב חיבור
חיבור רק משלי.
הרבה דברים לי יכולים לקחת
אבל לא את הכתיבה.
בכתיבה אני מנצחת
אפילו כשאני עצובה.
כי הכתיבה היא רק שלי
וזה מה שיפה:
גם כשאני עצובה
(זה לא קורה הרבה),
אני יושבת מול מסך
כותבת לי חיבור
כבר לא אכפת לי מה כן, מה לא
מה מותר ומה אסור.
כי כשאני כותבת
מותר לי הכל,
והמילה "כמעט"
לא נדחפת - זה גדול.
ועכשיו הדמעות אינן
אולי זה כי הנוזלים נגמרו,
אבל אולי זה השיר הקטן
והמילים הן שעזרו.
יושבת מול מחשב,
ידיי על המקלדת
עדיין קצת עצובה
עדיין טיפה רועדת.
כבר יודעת מה לכתוב
כבר לא סתם עצובה
לכן החלטתי, בלי לחשוב
לגמור עם הכתיבה...