השתוקקתי בצימאון לקייץ האהוב
לזוהר, למתיקות, לחופש
אך הקייץ הזה נבול,
כפרח המתאבק להצמיח את עליו במדבר.
קרני האור שורפות את עורי,
מי הים צורבים את קנה נישמתי.
ועוד דפיקת השעון בבדידות...
הלחות מחניקה את הזיכרון האבוד,
והקנאה מייבשת את הגרון.
זהו לא חופש אמיתי.
(11/7/2004) |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.