סוף סוף נגמר הקטע המעיק של האוכל. כולם נשענו אחורה ונשמו
עמוק, אומרים שוב לדודה רינה כמה נפלא היה הצלי, וכמה מושלם
היה הגפילטע, ואיך התפוחי אדמה היו ממש.... ללקק את האצבעות.
רוני ישבה במקום הקבוע שלה, ליד שני, שבדיוק למדה לכתוב את השם
שלה והצליחה לחרוט אותו אפילו במוס שוקולד הקפוא שסבתא שרה
הכינה. רוני לא אכלה מהמוס. בעצם, היא לא אכלה כלום חוץ משני
עלי פטרוזיליה ולבן מחצי ביצה, כי כל השומן נמצא בצהוב.  היא
הרגישה שכולם בוהים בה, תוקעים בה עיניים, מנסים לחשוב למה היא
שמה כל כך הרבה עפרון שחור בעיניים, ולמה היא חייבת ללבוש את
הרשתות האלה במקום גרביים, ואת הדבר המחורר הזה במקום חצאית,
ולמה הכל חייב להיות כל כך שחור? והצלב הזה על הצוואר שלה!
ועוד בליל הסדר! ולא היה לה כוח, לא היה לה כוח להסביר להם שזה
לא צלב, זה אנך, וזה מסמל את החיים, עוד מהרבה לפני שאיזה
פסיכי בעיראק קם והחליט שהוא מאמין רק באל אחד. לא היה לה כוח
להסביר להם שכל השחור הזה זה כי כל צבע אחר נראה לה מלוכלך
נורא, ולא היה לה כוח להסביר להם שהיא לא אוכלת כי כל ביס שהיא
מכניסה לפה ישר מעלה לה תמונות בראש על איך השומן מצטבר לה
בירכיים ובבטן ובתחת הענק שלה. ולא היה לה כוח להסביר להם את
ההבעה על הפנים שלה, מין שילוב סהרורי של בהייה וזעף, ובטח שלא
היה לה כוח להסביר להם למה היא כל-כך שמחה שסוף סוף נגמרה
הארוחה ודודה רינה ואימא שלה ודודה לאה מפנות את כל הכלים
מהשולחן. אחרי שכל הכלים שפעם היו נורא לבנים ונוצצים ועכשיו
סתם צפו בהם פירורים של דג מת שכבו בכיור, עברה כל המשפחה
לסלון של דודה רינה ודוד חיים, וכל הילדים ומי שעוד נחשבו
לילדים, מה שכלל את רוני ואת הבן- דוד  שלה גיא שהיה גדול ממנה
בשנה אבל טיפש, ישבו על השטיח. ואז דודה רינה, שהייתה תמיד
פותחת את הטקס, כי המתנות שלה היו הכי קמצניות, פתחה את השקית
הגדולה ונאנחה מספיק בשקט שכל הילדים ישמעו,  שהדברים האלה
נעשים יותר יקרים כל שנה. ואז היא הוציאה לפי התור: גרביים
ורודות לרויטל, שעוד לא למדה ללכת, שוקולד בצורת פוקימון
לאביתר שהיה בן שלוש, חוברת צביעה  של ברבי לגלי שהייתה בת
ארבע וחצי, ספר "הסיפורים הראשונים שלי" לשני, שעון שבטח עלה
עשרים שקל ויחזיק מעמד חודש וחצי במקרה הטוב לרני שהיה בן 10,
חולצה ורודה עם פרח גדול וסגול על החזה לרוני "כדי להכניס
לילדה קצת צבע לחיים. תראו איך זה  מבליט לה את העיניים"
ומעטפה שבה 50 שקל לגיא. רוני בהתה במעטפה שגיא קיבל ולא יכלה
שלא לחשוב שהיא היתה בכיף לוקחת את זה וקונה לעצמה משהו שווה
באמת, לא כמו גיא שבטח יקנה לעצמו את המשחק החדש שהוא מברבר
עליו כל פעם שהם נפגשים.. איך קראו לזה? רד אלרט או משהו מפגר
כזה. היא היתה קונה לעצמה  איזה דיסק טוב. או אולי את הפנטגרם
העתיק הזה שהיא רואה כל פעם שהיא עוברת בשוק הפשפשים בדרך
לדירה של בר יריב ושחף. וסבב המתנות המשיך וכאילו היתה איזה
התערבות 'מי יביך את רוני יותר' דודה רבקה קנתה לה חזיה. לבנה.
עם תחרה. וגיא הסתכל על החזייה והסמיק ככה שהיה ברור שזאת הפעם
הראשונה בערך שהוא רואה דבר כזה מחוץ לטלוויזיה. ואז הגיע תורה
של סבתא שרה. המתנות שלה היו תמיד הכי שוות, ואם לא, אפשר היה
למכור את זה בדרך כלל תמורת די הרבה בשוק. קודם המתנות לקטנים,
מובייל לרויטל, רכבת חשמלית לאביתר, בובה מדברת לגלי. שני
קיבלה בית ברביות והתחילה לרוץ בכל הבית   ולשיר, רני קיבל
כדורגל. גיא קיבל מיני מערכת כי שנה הבאה הוא כבר יהיה בצבא
ובכלל לא בטוח שהוא יחזור הביתה לליל הסדר אז מגיע לו. ואז
סבתא שרה הסתכלה ברוני במבט המיוחד שלה. זה שרוני תמיד קיבלה
בדיוק לפני הכף עם הרוטב שוקולד כשסבתא הכינה עוגה. היא הוציאה
קופסה שחורה מקטיפה ואמרה לרוני שהצמיד בפנים, שעשוי מכסף
אמיתי והתחריטים שלו עוצבו בפרס, עובר במשפחה כבר מאתיים שנה,
וכל נערה מקבלת אותו כשהיא בת 16. רוני פתחה את קופסה כשהיא
מפגינה את יראת הכבוד הדרושה, ומצאה בפנים צמיד כסף. לא הפתעה
גדולה. הוא היה מהסוג הרחב הזה, והפיתוחים היו של פרחים ועלים.
לא יפה במיוחד. די מכוער כמעט. נו טוב. חרא של מתנות השנה.
אולי בר יביא לה משהו שווה באמת. חסר לו שלא. היא ראתה ששני
נרדמה על השטיח והתנדבה לסחוב אותה לחדר שלה, שבו גם היא תישן,
מסתבר, כי אימא שלה לקחה את עקרון הארבע כוסות יותר מדי
בהרחבה. היא עלתה במדרגות עם שני על הידיים, שמה אותה במיטה
שלה והתיישבה על המזרן שהוציאו בשבילה. היא משכה אליה את התיק
השחור שלה והוציאה שקית קטנה. המתנה שלה לעצמה. היא הוציאה
מהשקית חמישה בקבוקים קטנים של וודקה, מהסוג שמשיגים בטיסות או
מאנשים שהיו בטיסות, פרוסת לחם בשביל תחושת המרד וסכין גילוח.
מהסוג הישן, בלי שום סנפירים למניעת חתכים ופסי לחות ואלו ורה
לעור עדין. אחרי שעה וחצי היא ירדה בחזרה למטה והיתה די שמחה.
היא אפילו היתה עם הצמיד שהיא קבלה מסבתא שרה.