יצאנו לחופש, בספונטניות גמורה - התחלנו לתכנן מי ומה. ואז
הבנתי, שאני סתם לא שפויה- מי ירצה לבלות את החופש עם ילדה
שבוכה לעצמה, ילדה שכביכול יש לה "המון", אבל בעצם אין לה
כלום. ילדה עם עתיד שחור...
אז הזמינו אותי לצאת פעם או פעמיים, אבל בעצם לא ממש התכוונו
לזה, שאני אבוא- הרי מי ירצה לצאת עם ילדה, שבוכה לעצמה???
אז התחלתי להשתנות, להשאיר את הכאב בפנים וגם את כל המרירות
והכעס על החיים- למה לא נהרגתי בתאונת הדרכים? למה היא רק
השאירה לי צלקת לכל החיים?
התחלתי להיות ילדה שמחה וחייכנית וזה גבל בכאב נוראי של בכי
בלילות ורצון כ"כ חזק למות- אבל הפחד מהמות ומהכאב היה הרגש
היחיד, שבאמת תפס אותי סובלת כל החיים...
לפתע הפסיקו גם להתקשר- הגעתי למצב שנשארתי לבד יום ועוד יום-
לבד בבית, בוכה לעצמה, כותבת שירים במחברת הקטנה על הדיכאון
וחוסר ההבנה- אולי לא הבנתי נכון, אולי המלאכים שם למטה רוצים,
שיהיה לי טוב בדרכם שלהם, אולי הם לא רוצים, שיהיה לי טוב
בדרכי שלי???

אז למה, בעצם, שווים החיים, אם כל מה שמחליטים נעשה קודם עם יד
המלאכים- שעומלים קשה כדי שכולנו נסבול בחיים??? והתחלתי גם
לכתוב סיפורים קרימינליים ממש על איך, שאני הורגת את עצמי עם
כל השיטות והאמצעים הדרושים. ניסיתי לפתח קשרים, הרי מה ביקשתי
ומה רציתי בכל החיים- אהבה? אהבה לעולמים? אולי זה משהו קטן
ותמים, אבל אהבה תמלא אצלי המון חללים ריקים- האהבה תגרום לי
להבין, שיש גם טוב בחיים. אני יושבת לי בחופש השחור שלי, מסה
להבין- מה פגום בי, אני לא יכולה לשלוט בזה שאני בוכה לעצמי...
ואני לא מבינה איך יכולים אנשים על פני הקרקע, וגם מלאכים
שנמצאים מתחת לאדמה- לשנוא אותי כ"כ ולרצות, שיהיה לי רע? הרי
מה בעצם גרמתי רע לאנשים- החרמתי כמה פקצות ביסודי? על זה אני
צריכה לסבול עכשיו כל החיים?!
ניסיתי לפתח לי קשרים עם עוד אנשים אחרים, ניסיתי להבין את
מהות החיים, לתקשר עם רוחות באמצעות מדיומים, להקשיב לאביב שלי
לילה ועוד יום ולהתייחד איתו בכאב. נכון, שאבא שלי הוא לא
משורר מסומם וההורים שלי לא גרושים ואני לא כותבת על האהבה
שאכזבה, אלא על האהבה שלא מצאתי בחיים, אבל לי ולאבי יש גורמים
משותפים- שנינו לא מאמינים, שיש אלוהים (כי אם הוא היה, אז כמה
דברים בעולם הזה היו שונים) ושנינו מאד מאוכזבים מהחיים.
הדיסקים הראשונים של אביב שלי מתארים את תקופת ההתבגרות
הכואבת, שהוא עבר מזמן ואני רק בתחילתה, לצערי. אביב כועס על
העולם וגם אני, אבל ביחד צריך להאמין חזק, שצריך "לצעוד לחלום
בלי גזע ולאום..."
כל זאת ועוד חשבתי, ישבתי וכתבתי לי, כשהייתי בבית לבד בחופש
השחור שלי, כשאף אחד לא הזמין אותי ואהבה, כמובן, לא מצאתי
לי.
אז... זהו הדיווח הראשון בינתיים מהחופש השחור שלי.
שונאת את העולם!
שני