היא תמיד הייתה קצת שונה. קצת משונה. כולם אמרו לה את זה. היא
לא רצתה להאמין, אבל אחרי שכל כך הרבה אנשים אומרים לך את זה-
זה מחלחל לך למוח, ואתה חייב להאמין.
אז מה אם העור שלה היה קצת חיוור? והשיניים שלה משוננות? ואז
מה אם היא אף פעם לא יוצאת באור, רק בחושך? אז היא קצת חיית
לילה.
אז מה אם היא קצת רזה מידי? והצלעות שלה בולטות- למי אכפת?
ואז מה אם היא אוהבת לתקוע את השיניים בצוואר של אנשים ולמצוץ
להם כל טיפה של דם, כל טיפת חיים?
היא כמו כל אחד. לא משהו מיוחד. גם לה יש רגשות. כשאף אחד לא
רואה היא בוכה.
זה לא שאם הם יסתכלו הם יראו, כי הם לא יכולים לראות.
אם היה אכפת להם, אולי הם היו יכולים.
אבל הם כל כך אטומים. כל כך סתומים לרגשות של אחרים.
היא רק רוצה שתדעו- זה כואב שקוראים לה משונה. אז מה אם לפעמים
היא לא מגיבה, לא עונה.
הלב שלה מתחיל להירקב, אבל אתם לא שמים לב.
היא תמיד ידעה שקראו לה משונה. אמרו שהיא שונה.
יום אחד (יותר נכון- לילה) היא שאלה אותי למה.
אני לא ידעתי מה לומר. לא רציתי לפגוע ברגשותיה.
כי בשבילה, ובשבילי, זה לא משנה שהיא תוקעת את השיניים בצוואר
של אנשים אחרים. היא עשתה את זה גם לי. לי זה לא אכפת.
וגם לא אכפת לנו להיות חיוורות. ושהצלעות שלנו בולטות- לא כזה
סיפור גדול.
ואתם קוראים לה משונה. צועקים לה קללות ברחוב, זורקים עליה חול
ואבנים כשהיא לא עונה.
אז היא קצת שונה. שיהיה- משונה.
זה בסדר גמור, מצידה.