"לא התכוונתי שתהיי עצובה", אני שומעת אותה לוחשת לי מבפנים.
באותו רגע הכל נראה לה נורא תמים, לילדה הקטנה שלי.
היא ראתה בכל העסק הזה משהו אמיתי.
"לא ידעתי", היא ממשיכה ומסבירה, "לא ידעתי שזה מה שיקרה".
התירוצים שלה לא יעזרו עכשיו.
היא כל כך קטנה ורגישה, והכל כל כך גדול עליה.
והיא מנסה כל כך הרבה.
הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות.
והיא לא מרגישה שייכת.
"לא ניחשתי שלכאן זה יוביל", היא מצדיקה את עצמה שוב, ומרכינה
את ראשה.
לרגע מטה אותו מעלה, ומיישירה אליי מבט מיוסר בעיני העגל
הגדולות והכהות שלה.
הדמעות מוסיפות להן את הברק המיוחד הזה.
הנאיבי.
היא כל כך נאיבית, הילדה הקטנה שלי.
עושה כל העולה על רוחה.
לא בפיזור דעת.
בתום.
היא קטנה מדי בשביל להבין את ההשלכות.
אני מביטה בה בחזרה, ורואה כמה שהיא אבודה בתוך עצמה.
היא צריכה אותי.
שאשמור עליה.
שאטפל בה.
שלא אתן לה להתבגר וללכת לאיבוד בתוכי.
"אני מצטערת", היא לוחשת לי בקולה המלאכי, ואיך אני יכולה שלא
לסלוח.
הנהנתי להסכמה.
"לא התכוונתי שתהיי עצובה, מור".
אבל אולי אני כן.
התכוונתי.