בוקר קיצי אחד  התעוררתי בבהלה לצד אישתי  ואמרתי בלחש: "היום
אביא כלב".
מרים מצמצה קלות אח"כ פיהקה, התמתחה והתיישבה על המיטה בישיבה
מזרחית,"על גופתי המתה"
הבטתי בזוג עיניה האוהבות, התפלאתי על שמיעתה המדהימה ואמרתי:
"אם זה מה שצריך, אני ניגש ישר לעבודה"  והתנפלתי על גופה,
אוחז בגרונה בעדינות  עם שתי ידי,  עוטף אותה בנשיקות. לאחר
שנרגענו מעט, חזרנו להתכרבל מתחת לשמיכות ולהביט על התקרה הגסה
המלאה כתמי מים.
"מה פתאום כלב?" היא התחילה
"אני אומר לך את האמת, " שיקרתי,  "הבטחתי לילדים  שאם יהיו
טובים אז לכבוד החג הביא להם במתנה גור". היא בחנה את פני, את
טון קולי המשתנה בין הברה להברה ולבסוף אמרה:" גור או גור
כלבים?"  
סובבתי את גבי אליה וניגבתי במהירות את אגלי הזיעה שהצטברו על
מצחי. החלק הראשון-ההודעה,  עבר בהצלחה אך ידעתי בלבי כי הדרך
עוד ארוכה...
" מה זה משנה מה אמרתי להם? גור זה גור, אני אצא מחר לאחת
המכלאו...."
"ששש.... "  היא שמה אצבעה על פי והשישה אותי,  דבר שביום קיצי
רגיל היה מוביל לסקס פרוע  בין כריות המיטה.  
"אני אלך מחר, " היא התחילה,  " ואקח גור ארנבונים חמוד מן
המלאי של בן דודי"
 "אבל...." ניסיתי להתפרץ אל דבריה
"... אבל אתה, כיוון  שיש לך כל כך הרבה כסף להוציא על כלב
גזעי- כי פחות מזה וודאי לא חשבת להביא לבני משפחתך ,תוכל סוף,
סוף לסדר את התקרה" היא דיברה בטון עדין עד כדי טירוף. הבטתי
בזוג עיניה המתגרות וחשבתי לעצמי, היכן הבחורה אתה התחתנתי,  
אותה אחת אשר סגדה לכל מילה שרק יצאה מפי?
היא פנתה למקלחת המקבילה לחדר השינה וסגרה את הדלת. כמחצית
הדקה לאחר מכן פתחה אותה והחלה זורקת את בגדיה לעבר המיטה,
כאילו מבקשת "לחתום את העסקה". ניגשתי לאמבטיה ופניתי אל סכין
הגילוח ,לא הפניתי את מבטי אליה ולו לרגע.
הבטתי במראה ופתחתי בטקס הגילוח, שומע את קולות המים הנקווים
בתעלת הניקוז,עושה פרצוף של תשעה באב בשביל החלק השני- רחמים.
"חלמתי הלילה חלום רע"- שמעתי את זרם המים פוסק ומזווית העין
ראיתי אותה מחפשת אחר מגבת.
"אימא  הייתה שם, וגם אבא..." היא ניגשה אלי נוטפת ומטפטפת,
עטופה מגבת פרחונית  והובילה אותי אל המיטה :"הם עמדו שם יחד
איתי מעל קיברו של ראלף"
"ראלף? אף פעם לא סיפרת לי שהיה לך כלב"
- "ראלף היה כלב מופרע  כמו כל שאר הכלבים, אבל שלא כמו כל שאר
הכלבים ראלף היה כלב פחדן"
-" כן, בסדר אני מכירה הרבה כלבים שמפחדים מהצל של עצמם"
-"את צודקת, אבל ראלפי היה כלב בוקסר  כל כך פחדן שמעולם הוא
לא נבח: לא על חתולים ברחוב, לא על אורחים שבאו אלינו, גם כאשר
אנחנו , הבעלים חזרנו הביתה הוא היה מתנפל עלינו בליקוקים- אבל
מעולם לא העז לפתוח את לסתותיו"
"אההה....פחדן בצורה כזאת," היא אמרה.
"בדיוק. בכל אופן אחי, שהיה אז בן 12, לקח אותו יום אחד להליכת
הבוקר  שלו כאשר לפתע קרא הבלתי יאמן: חתול  אשר קפץ מתוך פח
של זבל הצליח להפחיד כל כך את נשמתו האומללה של כלבלבי האהוב",
היא חיבקה אותי  "עד שזה, כך על פי הסיפורים, השמיע  נביחה.
מובן שהנביחה הראשונה היתה חלושה וחלודה כי מעולם לא הפעיל
כלבלבי את מיתרי קולו, אך עם בוא האוכל- בא התיאבון והנה סידרה
של נביחות החלה מהדהדת ברחובות ביתי. החתלתול הקטן לא נשאר
פראייר... וברח כל עוד רוחו בו. "
" נו ואז מה קרה?" היא הורידה ידיה מעלי , ושילבה מבטה  עם
שלי
"ואז עלה הדבר טבעי ביותר שיכול לעלות במוחו של ילד בן 12:
לאחר שהחתול ברח ונעלם לו, פסק הכלב מנביחותיו. אחי הקטן נבהל
ופחד שאולי הוא חזה בדבר חד פעמי, על כן הוא שיחרר את הכלב
מרצועתו"
"אוי... שלא נדע  והכלב רץ אל הכביש ונהרג?"
"אם כך נחתם שעליו היה לסיים את חייו, עוד יכול הייתי לקבל זאת
בצורה כלשהי... אך לצערי, גורל אכזר הרבה יותר ציפה לו..."
שחררתי דמעה.
" נו די, די תפסיק עם זה" היא חבטה בי בכתפי... "אתה לא יכול
לספר סיפור כמו בן אדם?"
אך אז ראתה את הדמעה  זולגת מזווית עיניי והטילה נשיקה עדינה
על שפתי: "מצטערת. אולי אכין לך קפה או שוקו חם?
"לא אני בסדר... אני רק רוצה לסיים עם זה כבר"
"אני מקשיבה," היא ישבה על המיטה לידי, פנים מול פנים בולעת כל
מילה בשקיקה, כאילו לא איחרה לעבודה.
"ראלף התחיל לרדוף אחרי החתול, הוא עקב אחריו לפי חוש הריח
שלו, שכן עד שאחי הסיר ממנו את הרצועה,הוא כבר הספיק לעקוף
מספר סמטאות. לבסוף, לאחר מרדף מעייף הגיעו ראלף ואחי אל עץ
גבוה שהיה קבור אל מאחורי כביש ישן נושן שבקושי והיתה בו
תנועה. בתחילה לא הבין אחי מדוע דווקא כאן נעצר ראלף, אך לאחר
ששמע את הצליל לו חיכינו כל כך הרבה זמן בבית, את הפיוט
האלוהי, הוא הרים את ראשו וקלט את דמותו של החתול. 'קדימה
ראלפי, קדימה, תפוסת'ו ' הוא נהנה לומר את המילים, למרות שידע
כי הם חסרות כל משמעות, שכן ראלף נמצא איתו על האדמה ואילו
החתול אי שם למעלה . הוא הרגיש כאילו החתול הקטן צוחק עליהם
מאי שם  והחליט לעשות מעשה ולתת לראלפי המסכן עוד סיכוי להוכיח
את עצמו: 'היום הפכת כלב' אמר  "עכשיו תהפוך לבוקסר"  והרים את
עצמו  יחד עם הכלב...  אל העץ"
"אבל....כלבים לא יודעים...."
"אחי הקטן היה טפסן מעולה, מעולם לא אמרתי שהיה חכם. בכל מקרה
אישתי היקרה, לאחר שאחי הרים את הכלב  אל אחד הענפים העליונים-
החתול פשוט קפץ לו וברח אל המשך הרחוב, לעומת אחי הקטן שהיה
תקוע  לו עם כלב על ענף של עץ. לאחר מספר שניות של חישובים,
הגיע הגאון למסקנה שהרי כלבים חזקים יותר מחתולים  ואם החתול
הצליח לקפוץ מן העץ-  גם ראלפי יוכל"
"אז הוא דחף אותו?!" היא הביטה בי בחרדה
"הוא ניסה. הוא גילה שכלבים הנמצאים על עצים מאבדים במהרה את
הביטחון העצמי שהיה להם לפני שעלו על העץ עליו טיפסו, ואת הרי
זוכרת כמה גבוה היה ביטחונו העצמי של ראלפי. הכלב פשוט הצמיד
את טלפיו אל גזע העץ וסירב לזוז... אבל הוא נבח! כמה שהוא
נבח...
לאחר מכן  ירד אחי מהעץ והחל קורא לכלב,  אבל גם זה לא עזר- זה
רק הפחיד אותו יותר כי עכשיו לא היה אף אחד לצדו. כאשר ראה שגם
זה לא עוזר  החליט אחי ש: "אם לא יבוא בטוב- יבוא ברע"
"מה הוא עשה לו לכלב המסכן?!?!"
"התחיל לזרוק עליו אבנים."
"אבנים? אח שלך זרק עליו אבנים? מה,תגיד לי אח שלך חולה???
צריך לאשפז אותו!"
" שלוש שנים באבארבאנל, אמרו שכלב יוכל לעזור"
היא הסתכלה עלי במבט חושש, פוחדת על ההולך לבוא
"ו...." היא חששה להמשיך ולשאול
"ו...מה?"
"ו... האבנים עזרו?"
"לא זה למעשה מה שהרג אותו..."
"מה  האבנים הרגו אותו?"
"לא  אבל אחרי שהוא זרק עליו כמה אבנים, רלף ניסה לרדת- ונפל
על הכביש"
"אוי מסכן והנפילה הרגה אותו... מסכן קטן...."
"למעשה,  אחי מספר שאחרי הנפילה הוא קם והתחיל להתהלך ואפילו
לרוץ ולא הראה שום סימני נכות."
" אז...מה... רגע,  תגיד אתה רוצה שאני אכה אותך? מה היתה
הבעיה איתו" גיליתם איזה משהו אחרי שחזר איתו הביתה?"
"פה היה הדבר המפליא ביותר: אחרי שחזר איתו הביתה, ראלף התחיל
"לשם שינוי" להתנהג כמו כלב נורמלי. במשך ימים הוא נבח על כל
אדם שרק זז, כל מי שרק העז התקרב אליו: חתולים, כלבים, אנשים,
סתם על עצים בגינה אפילו עלינו נבח במשך שעות... המצב  הפך
פשוט בלתי נסבל"
"נו ומה עשיתם?"
" את הדבר האנושי היחיד  שיכולנו לעשות- הרדמנו אותו "
"אתם....."
"כן, לאחר מכן" כאשר הווטרינר חזר מחדר הניתוחים הוא ניגש אל
אבי והגיש לו  דבר מה בידו"
"מה זה היה?"
"חתיכת אבן קטנה שנפלה לכלב מהאוזן. מסתבר שאחת האבנים שאחי
הקטן זרק עליו נכנסה לו לאוזן והוא פשוט רצה שמישהו יוציא לו
אותה."
" אתם הרגתם את הכלב שלכם בגלל אבן?!"
"חשבנו שיש לו כלבת...."
"לא נכון" הוא פשוט הפריע לכם" היא הסתכלה עליי אדומה כולה.
לאט, לאט חיוך קל החל מחליף את פרצופי העצוב
"אתה עבדת עליי??" היא צעקה,  נסערת כולה סוטרת על פני
בחוזקה,
אז נפלנו על המיטה וצחקנו. "אתה יכול להביא הביתה כלב" אמרה
לבסוף,  חצי צוחקת ועוד חצי כועסת "אם התאמצת כל כך הרבה,
לפחות שיצא לך משהו מזה."
נישקתי אותה על שפתיה ולבשתי בגדי עבודה.

בדרך חזרה הביתה עצרתי באחת המכלאות הקטנות בתל אביב ויחד עם
המתנדב התורן  ניגשתי אל אחד הכלובים שעמדו בפינת המכלאה:
"אתה בטוח שאתה רוצה אותו?"
-"כן" הבטחתי שאני מביא הביתה כלב"
-"כן" אבל דווקא אותו? יש לנו עוד הרבה כלבים מסוגים שונים"
הנפתי ידי בבוז והבטתי בפניו החמודות של כלבי החדש שהולך לשמח
את בני משפחתי. הפעם לא נעשה טעויות, הפעם נגדל אותו  כמו
שצריך מההתחלה, והוא רק יכול היה להביט בי בהערצה עם זוג עיניו
הפוזלות לצדדים, צולע לקראתי על שלושת רגליו  ושומר על שיווי
משקלו עם זנבו העקום.            
כן, הפעם הכל יהיה בדיוק כמו שצריך...