הרוח נשבה בהרים, מערבלת עלים וחול.
עלה קטן אחד נתפס בה, המשיך איתה, עבר מעל לגבעות, כפרים,
עיירות, ארמונות.
ראה מלחמות, הסכמים.
ראה אנשים נולדים, אנשים מתים ועקב אחרי נשמותיהם, שריחפו זמן
קצר ואז התפוגגו והתווספו אל הרוח הנושבת.
העלה המשיך במעופו ונפל לרגליו של איש אחד.
לא עני, אבל לא מעשירי העיר. הוא היה אופה. האופה הטוב ביותר
בעיר קוראן, היו אומרים אנשים.
ככרות הלחם הזהובים היו עומדים בחנותו, מפיצים את ניחוחם המגרה
באוויר ומזמינים לקוחות מרוצים. ונער אחד רעב.
הוא היה פליט מהמלחמה הגדולה בצפון, הוא ברח ובדרך נפרד מאמו
ואחותו. לא היה לו זמן לחפש אותן עכשיו, לא כשבטנו מקרקרת
וכמעט מחרישה את קולות התרנגולים, שעמדו למכירה בדוכן השכן.
הוא הזיז את שערו השחור הארוך מעיניו, בהה בכיכרות הלחם
הזהובים, רוק מילא את פיו וגרם לו להרגיש כאילו לא אכל שבוע.
בעצם, הוא לא ידע כמה זמן הוא לא אכל, הרבה זמן. הוא היה רעב
מאוד. מבלי לחשוב הוא חטף אחד מהם והתחיל לרוץ.
האופה קלט את מעשיו ברגע האחרון, הוא הסתובב במהירות והתחיל
לרדוף אחרי הנער בדבקות מוזרה, שלא התאימה בכלל לעניין, הרי זו
רק כיכר לחם קטנה. הנער שמע את האופה צועק למשמר העיר, שיתפסו
את הגנב הקטן.
'ציפיתי לקבלת פנים טובה יותר מעיר בעלת ברית' חשב נור בלבו
בעודו רץ, מתנשף ומתחיל להאט מעייפות ומרעב כבד.
הוא רץ ברחובותיה היפים של קוראן, שהוקמה 250 שנים לפני כן,
אחרי מותו של אדון האש, על ידי פליטים מהקרבות הנוראיים,
שהתרחשו.
העיר התפתחה ורחובותיה היפים היוו דוגמא לערים רבות. אנשי העיר
הסתובבו ברחובות, מדי פעם אחד האנשים ניסה לעצור אותו. הוא
התחמק מהם בלי לחשוב.
האופה התחיל לפגר מאחוריו. הוא הסתכל אחורה ונתקע בחוזקה באיש
אחד. האיש הסתובב לעברו, מבט של בוז הופיע על פניו, כשראה את
פשוט העם שנתקל בו. הוא שלף את חרבו הלבנה ביהירות ונור הבין
באימה, כי נתקל ברוכב דרקונים.
"תיזהר לאן שאתה הולך, שרץ" אמר לו האיש ונור ברח ממנו
במהירות. הוא שמע שרוכבי הדרקונים הם סייפים טובים. הוא לא רצה
לברר, אם רוכב הדרקונים הזה הוא רוכב ממוצע.
נור היה שמח ללמוד אצל רוכבי דרקונים, אם היה לו את הכשרון ואם
רוכבי הדרקונים היו טיפה יותר נחמדים ופחות יהירים.
ככה זה היה: שונאים את רוכבי הדרקונים ומפחדים ומכבדים את
פותחי השערים. כמובן שמכולם היה צריך להיזהר, סך הכול אף אחד
לא רוצה להכעיס את אלה, שעוסקים בכוחות המוזרים האלה. למה הם
נוצרו בכלל? מי צריך אותם? הם מיותרים לחלוטין.
הוא המשיך לרוץ, רק גנב הבורח מאופה.

אולארי ישב בגינתו באראן. יש אומרים, שזו הגינה היפה ביותר
בארץ המזרחית ויש האומרים, שהיא היפה ביותר בכלל: פרחים
בדוגמאות גיאומטריות מורכבות, שאף אחד לא הבין, עצים גבוהים
וציפורים מצייצות בכל פינה.
אך הוא היה אדיש ליופיו של גנו, כל ריכוזו היה מופנה לעבודתו.
הוא התאמן בשימוש בכוח השלישי, הכוח של רוכבי הדרקונים. הוא
היה די חלש בתחום הזה, הוא היה די חלש ברוב הדברים, רוכב
דרקונים חסר יכולת לחלוטין...
הכוח השני היה של פותחי השערים והכוח הראשון הושמד, כשהתפלג
לשניהם במותו של אדון האש, אבל אסור לו לחשוב על זה. הוא צריך
להתרכז ואז אולי הוא יצליח.
הוא סילק את כל המחשבות ממוחו וניסה שוב. הפעם הוא יצליח, הוא
היה בטוח בזה, בפעם השלישית תמיד מצליחים.
הוא הסתכל בעיניו החומות על חרבו הלבנה, ששכבה על הקרקע, החווה
סימן בידו והתרכז עד שהחרב נעמדה על חודה.
לאט לאט החרב התרוממה באוויר. ונפלה. הוא קבר את פניו בידיו
בתסכול, הוא כבר התחיל לאבד את סבלנותו לשטות הזו.
הוא התחיל מהתחלה.

נור רץ בין העצים, עדיין בורח.
מה הוא כבר עשה? זו רק כיכר לחם! וגם לא גדולה במיוחד! הוא
הסתכל על כיכר הלחם. במחשבה שניה, זו הייתה כיכר לחם ממש
גדולה, יותר ממה שאכל בשלושת הימים האחרונים.
הוא יכול היה לשמוע את רודפו, שלא עצר כבר המון זמן. הוא תמיד
חשב, שאופים שמנים לא רצים מהר. הוא גילה כמה שהוא טעה.
שיערו הארוך של נור נכנס לעיניו, 'היית צריך לקצר אותו כשהייתה
לך הזדמנות, גאון!'
הוא המשיך לרוץ, לא שם לב לפרחים בשלל הצבעים, שהיוו דוגמאות
בגנים, שאליהם נכנס. האופה עדיין רץ מאחוריו, רומס פרחים
בניסיון להגיע אליו וצועק מה הוא עומד לעשות לגנב הקטן.
רוגז ניקר בו, קטן?! הוא בן 15, אמנם די נמוך, אבל זה לא נקרא
קטן!
הוא המשיך לרוץ ופרץ לתוך חלק קטן ופתוח.

אולארי אסף את שיערו וניסה בפעם השלישית להרים את החרב הארורה.
היא נפלה.
נער צעיר פרץ לגינתו ותוך שנייה חרבו הייתה בידו, צמודה לגרונו
של הנער ההמום, שהפיל את כיכר הלחם שלו.
האופה פרץ אחרי הנער והחרב הופנתה במהירות אליו.
"מה אתה רוצה?" הוא שאל.
"סליחה אדוני," אמר האופה, "הפרחח הקטן הזה גנב כיכר לחם בשווי
3 מטבעות נחושת, הפליטים האלה עושים מה שהם רוצים בלי להתחשב
באנשים מהוגנים כמונו, הוא יהווה דוגמא-"
"זה לא אכפת לי במיוחד"
"אז אני רק אקח אותו למשמר העיר והם יטפלו בו כמו שצריך" אמר
האופה, שחשב שמצא בעל ברית בדמותו של רוכב הדרקונים.
"לא נראה לי, שתעשה את זה"
"אבל הכסף-"
אולארי זרק לו מטבע כסף.
"עכשיו תסתלק, או שאני קורא לדרקון שלי!"
רוכב דרקונים! לא עוד אחד! נור היה כל כך המום, ששכח לסגור את
פיו עד שקלט כמה מטופש הוא נראה ומיהר לתקן את הטעות.
האופה הסתובב ויצא מהגן תוך מלמול "חיה רצחנית", והוא לא
התכוון לדרקון.
"תודה רבה, אדוני. אני אלך עכשיו, תודה על הכול" אמר נור ותכנן
להיעלם בשיחים בלי גינונים מיותרים.
"אתה נשאר כאן" אמר אולארי ובכך ניפץ את אשליותיו של נור לברוח
בלא תשלום.
"מה שמך?" שאל אולארי.
"נור, אדוני, נור טינאר"
"אני אולארי" הוא אמר כבדרך אגב "אתה תישאר כאן ותעבוד עד
שתחזיר את כל הכסף"
"מה עם הדרקון שלך? הוא לא יפגע בי?" שאל נור.
"מה אני נראה לך? שוער?" אמר אולארי ברוגז "הוא לא יתקוף אותך
כל עוד אני והוא נחשוב, שאתה לא מסוכן. ואתה לא נראה מסוכן
במיוחד במצב הזה" הוא הוסיף בזלזול קל.

נור היה המום. הוא קיבל אוכל ופגישה עם אחד מרוכבי הדרקונים
הכי טובים, שהיו אי-פעם.
הרבה שמעו על אולארי, במיוחד על סיפור הקרב נגד המנרים.
חיות, מפלצתיות, שהולכות על שתי רגליים ועל ארבע, תלוי כמה מהר
הן רוצות לרוץ, יש להם פרווה על כל הגוף, ציפורניים ארוכות,
שיניים חדות בהתאם, עור עבה וקשה וקרן מאחורי הראש, כל מה
שדרוש ללוחם, שרוצה להרוג את עצמו בקרב.
הרבה חשבו, שהמנרים היו סתם אגדות שנועדו להפחיד ילדים קטנים,
אבל נור ידע, שהם קיימים. במהלך בריחתו הוא נתקל בזוג מנרים
והצליח לברוח, רק בגלל שהפתיע אותם והם לא היו רעבים. זכר
המאורע עדיין העביר בו צמרמורת כל פעם שנזכר בו, חשיפת השיניים
המאיימת, ועצמות המנר השלישי, שהיו זרוקות על האדמה, נקיות
מבשר.
נור כמעט לא שם לב לכך, שאולארי הוביל אותו לחדר ריק. הוא היה
כל כך עייף ורעב, והוא קדח מחום. הבריחה התישה אותו. הוא נרדם.