"גלית", הצעקה הדהדה בין הבתים החצי ריקים. "גלית", שוב נשמעה
ואחריה שיעול חלש.
הדמות הנשענת על מקל הלכה ברחוב החשוך מביטה בפתחים החשוכים
מחפשת.
"גלית", צעקה נוספת מנסה להעיר את רחוב הדומם אבל השקט ברחוב
נשאר.
דורון הרים את הראש מנסה להביט שוב לתוך הפתחים הריקים
בבניינים שמולו לחפש אותה, מתקדם באיטיות ולא שומע דבר.

כמה הוא שנא את השקט הזה שהיה מנת חלקו בכמה חודשים האחרונים.
פעם הוא שנא את הרעש, את הצעקות והמכוניות וההמולה שמסביב, הוא
היה מסתגר בתוך הדירה שלו, שומע מוזיקה קלאסית בעוצמה על מנת
שלא לשמוע את המולת הרחוב, את הקולות היוצאים מפיותיהם של
האנשים שהלכו ברחוב וצעקו ודיברו, את המכוניות שצפרו על כל
עובר אורך אשר ניסה לחצות כביש, את החניות והחנוונים אשר סיפרו
בקול על מוצריהן...
והיום, היום הוא שונא את השקט, בכל מקום שבו תלך בעיר רק שקט
נורא, שקט שיכול להטריף אותך אם תרצה או שלא תרצה, בהתחלה זה
היה הרעש הצעקות לאחר מכן זה הפך לבכי ובסוף ליללות חסרות
משמעות, והיום זה השקט כבר לאיש אין את הכוח אפילו למלמל כך
שהרחוב השקט ספג שוב ושוב את צעקתו "גלית" ואז שיעול או שניים
שתמיד באו אחרי הצעקה.
הוא ידע שהיא תפסה אותו, הוא בהתחלה פחד ממנה, יותר מההשפעה
שלה הוא פחד מחוסר הידיעה, המחלה. המחלה הנוראית הזאת שיום אחד
תקפה את העיר בלי שאיש ידע מהיכן היא הגיע.
ההשפעה הייתה מהירה ואז נעלמה ועכשיו חזרה שוב, היא תקפה את
כולם בהתחלה היא פגעה בזקנים ובילדים ואז עברה הלאה מחפשת את
מי שנשאר, אוכלת אותו מבפנים תוקפת אותו ומשאירה ממנו צלם אדם
עד שגם הוא נעלם נזרק באיזה צד של העיר.

"גלית" צעקה נוספת שלו הבקיעה את השקט ברחוב, לא לקח זמן רב
והמדינה סגרה את העיר, אין יוצא ואין בא, כל מי שניסה לברוח
מהעיר נורה ללא רחמים, הסבירו להם שאסור שהמחלה תצא החוצה,
אסור כי היא עלולה לפגוע באחרים, אבל מה אתה יכול לומר לאישה
בהריון שרק רוצה להציל את ילדה שעוד לא נולד, מה תאמר לילד בן
10 שעוד לא ראה עולם אבל ראה את אחותו בת השנתיים נפטרת מולו.
בהתחלה היו שניסו לברוח אבל המדינה הייתה קיצונית, היא לא
הסכימה שאיש ייצא וכל מי שניסה נהרג מיד על ידי חיילים שתמיד
היו ערניים יותר מהפחד מאשר בגלל הפקודות, ידוע על חיילים
שריחמו על נשים וכאשר נתפסו נשלחו יחד עם אותן הנשים חזרה
לעיר.
פעם היה המדבר מה שהקיף את העיר שכונתה מלכת המדבר, היום היה
זה צי של חיילים.

הוא נשען על המקל שאחז מנסה למשוך אויר לתוך ראות חנוקות יורק
ליחה ירוקה שהצטברה כל כמה דקות בקנה הנשימה.
הוא לא זכר היכן השיג את המקל שעליו נשען, הוא כן זכר שהוא היה
אחד הגברים המהירים בעיר אחד האצנים המוצלחים שהעיר הזאת
סיפקה, אפילו במדליה הוא זכה פעם לא שזה עזר לו במשהו היום.
"גלית", שוב צעק מחפש ומתקדם באיטיות ברחוב החשוך, בהתחלה היה
עוד קצת סדר הייתה משטרה שכן פעלה ומנעה ביזות ושמרה על הסדר
בתוך העיר אולם ככול שגדל זרם המתים היא התפרקה ונעלמה, לאחר
מכן התחילו הביזות אולם הם נפסקו אפילו יותר מהר מהזמן שלקח
למשטרה להיעלם משום שמה תעשה בתור מת עם טלוויזיה חדשה?
האוכל היה טוב הוא חייך מביט לשמיים.
המדינה לפחות פה לא שכחה אותם וכל יום היו מסוקים מנחיתים להם
וכל מלמעלה, אוכל שכמוהו הוא לא ראה מעולם מטעמים מספר הבישול.
מעין ארוחה אחרונה לנידונים למוות.
בהתחלה גם פה התנפלו על האוכל אבל היום כבר אפילו לאוכל בקושי
ניגשים, לוקחים משהו ומתרחקים לא רוצים להתקרב אחד לשני, אין
בעיר הזאת יותר חברים מלבד אחד והוא מלאך המוות שכל יום אוסף
עוד ועוד אנשים אליו.
הוא זכר איך בהתחלה הייתה המדינה משמיעה להם מוזיקת אבל ברדיו
ומראה סרטים שבהם נראה איך כולם עוזרים ומנסים למצוא פתרון
למחלה הארורה הזאת אבל היום הם שומעים כבר מוזיקה אחרת הרי
המדינה לא יכולה להיות באבל שלושה חודשים רצופים, והמוזיקה שוב
שמחה והטלוויזיה לא מדברת רק עליהם, המסכנים שעוד בפנים, נראה
כאילו כל מה שעכשיו אחרי שלא מצאה המדינה פתרון , עכשיו כל
שהיא רוצה זה שהאחרונים ימצאו שלווה בין כנפי המוות ואז תבוא
המדינה ותשרוף עד היסוד את העיר והמחלה הנוראית הזאת.

"גלית", שוב צעק יוצא מרחוב אחד ממשיך לרחוב אחר, הוא חייב
למצוא אותה, הוא חייב שהיא תביט ותאמר לו איך להמשיך, מכל
האנשים בעיר הזאת הוא אולי היה היחיד שנשאר לו איזה צל של
תקווה.
הוא התקדם ואז ראה צל זז ליד חדר מדרגות חשוף וחשוך. היא ישבה
שם נשענת על הקיר ראשה בידיה לא זזה.
דורון לרגע נבהל והחל לגשת לכיוונה במהירות הגדולה ביותר שיכל
שגם היא הייתה איטית מידי בשבילו. אבל הוא נרגע כאשר הוא הבחין
באיזו תנועה של ראשה. המחלה הסירה את כל השער כמעט מראשה, השער
הזהוב שבו היא כל כך התגאתה, הזהוב האמיתי היא מעולם לא קצצה
והיום כל מה שנשאר לה היה כמה קצוות של שער על קרחת לבנה.
גופה היה חיוור כמעט שקוף כאילו המחלה לקחה לה גם את מעט הצבע
שהיה לה וראשה היה דחוק בין רגליה.

הוא שמע אותה בוכה בשקט בין הרגלים והתיישב בקושי לידה מבלי
לומר כלום רק יושב ממתין יודע שאין לו הרבה מה לומר, הרי גם
התקווה הקטנה שהביא כבר לא בטוח שתוכל לעזור.
זכר איפה פגש אותה כאשר שניהם איחרו ליום הראשון של הלימודים,
ביולוגיה וכימיה הייתה הכותרת שהוא ראה אצלה על הקלסר כאשר
באותו הרגע החליט שהוא עוזב את מדעי המחשב ועובר ללמוד את זה,
לא הייתה לו בעיה של ציונים ואפילו המזכירות לא עשתה הרבה
בעיות כאשר הוא הודיע להם ביום הראשון של הלימודים על המעבר
המהיר שהחליט לעשות.
היא הייתה לידו כאשר שמעה מה הוא עושה ושאלה אוו למה הוא עושה
זאת.
היא חייך לכיוונה חיוך ענק ואמר בגללך.
היא חייכה חיוך נבוך ואמרה לו להפסיק עם השטויות ולהיות רציני,
הוא הוכיח לה את זה במשך השנים שהם למדו ביחד, להפתעתם הם
השלימו אחד את השני ולמדו ביחד לא נפרדים במשך שנים עוברים את
הבחינות ביחד עושים עבודות ביחד כחברים ולא כאוהבים, הוא לא
ידע למה זה קרה ככה אבל זה מה שהיא העדיפה, לה היו את חבריה
שלה שהיא החליפה בקצב שלה, לו היו את חברותיו שלו שהוחלפו בקצב
מרשים עוד יותר, ולשניהם היה אחד את השניה בשביל עצמם.
הם נפגשו ביום שזה פרץ, שניהם היו מבוהלים, בהתחלה חשבו שזו
שמועה אבל החיילים ביציאה מהעיר שסימנו להם לחזור הבהירו להם
כי הכל אמת, ביחד הם הביטו אחד על השני ורצו למעבדה שלהם,
המחקר שלהם התחיל, הם הצליחו להשיג חולים בלי בעיה ובהתחלה עוד
היו להם עוזרים מפה ועד הודעה חדשה, כמות העוזרים קטנה אבל הם
לא התייאשו והמשיכו לעבוד על הנושא יום ולילה מחפשים פתרון
למוות האלים שהסתובב סביבם גובה מתים מפה ועד הודעה חדשה, הם
לרגע לא פחדו לאבד אחד את השני כאילו ידעו שאליהם המחלה תגיע
רק בסוף שהם יישארו אם האחרונים.
שלושה חודשים עברו הם ניסו הכל אבל החיידק הקטן החזיק מול כל
מה שהם הכירו שום דבר לא הצליח לנצח אותו, וכל מי שהגיע אליהם
בסופו של דבר נלקח לצד השני של העיר למקום שבו כבר לא קברו את
המתים אלא רק העמיסו אותם.

אבל אתמול הוא הצליח לגרום לשינוי, אתמול הוא ראה איך כמות
החיידקים יורדת, ולמרות הייאוש הוא רצה שהיא תבוא אתו כדי לאמת
את הממצאים שלו ,הוא כבר לא סמך אפילו על עצמו בנושא הזה
ועכשיו אחרי שעות הוא מצא אותה.

היא השתעלה לידו שולחת יד לכיוונו, הוא אחז ביד וסובב את ראשו
לכיוונה. היא השאירה את הראש אי שם למטה בין רגליה לא מוכנה
שהו יראה אותה בוכה לא מוכנה שיראה אותה נשברת, הפחד שאחז בה
היה כל כך גדול , היא הבינה לפתע שרוב העולם ניסה לעשות מה
שהיא והוא עושים ואיש לא הצליח ואיך הם מצפים להצליח.
היא שנאה את המחלה הזאת ונראה היה שהמחלה שונאת אותה אפילו
יותר, היא מחתה את הדמעות מעיניה ושאלה "חוזרים?" מבלי שהיה
צורך לומר דבר נוסף כאילו היה מקום אחר לחזור אליו.

הוא ליטף את היד השקופה כמעט שאחז. "חוזרים" הוא לחש.
הוא לא יכל לספר לה על מה שיתכן ומצא הוא לא יכל לנטוע בה
תקווה נוספת שתתנפץ.
הוא התרומם בקושי בעזרת המקל ואז משך אותה אם מאט הכוח שהיה
לו. היא התרוממה בלי תלונות למרות שהיה נראה לעין שמצבה הרבה
יותר גרוע ממצבו, הם החלו להתקדם ברחוב השקט לכיוון המעבדה.
לא רעש של מכוניות לא רעש של בני אדם היה, אפילו ציפור או חתול
לא עשו רעש ורק חיכוך הרגליים שלהם אמר להם שהם אכן זזים
לכיוון המקום שאליו הם רוצים להגיע..


הוא עמד מעל הקבר שלה, היה רשום שם "גלית, האישה שמצאה אבל
איחרה".
מאחוריו עמדו אנשים רבים אך מעטים, רובם כאילו ששמעו ורצו לתת
לה כבוד אחרון, הוא לא יכל לקחת על עצמו את מציאת התרופה ונתן
לה את כל התהילה.
ייקח עוד שבועות עד שהוא יחלים ממנה לחלוטין, הוא זכר את החיוך
האחרון שלה כאשר היא הביטה בתוך המיקרוסקופ.
היא שלחה אליו יד מלטפת "ניצחת" אמרה, והתמוטטה. הוא בכה אחר
כך כמעט שעה גם כאשר נגמרו לו הדמעות.
בקושי זכר לקחת את התרופה שהם פיתחו.

הוא הסתובב ראה את כל האנשים מאחור, את כל החשובים והמדענים
וגדולי האומה ובכה שוב..