היא תמיד היתה "נילי של האווזים". בפינת החי, כשכל הילדים בחרו
באוגרים, ארנבים ושאר חיות מתוקות שאפשר ללטף - היא העדיפה
לטפל בחבורה הצעקנית של אווזי הבית הלבנים שהסתובבו מטונפים
בחצר. הם היו שבעה, אבל הילדים צחקו שבעצם יש שמונה אווזים, רק
שאחד מהם הוא נילי. הילדים צחקו על נילי לעיתים קרובות. היא
היתה "ילדה מוזרה" כמו שהגדירה אותה רכזת הצוות החינוכי, למרות
שכאשר נשאלה מדוע, לא הצליחה לענות. תמיד שקטה, תמיד לבד, או
יותר נכון - תמיד עם האווזים. היא אף פעם לא בכתה כשצחקו עליה,
גם לא כשאמרו את הדברים הכי גרועים, רק נשכה את השפתיים ושתקה.
היא אהבה את הסתיו. לא בגלל השלכת היפה, גם לא בגלל מזג האויר
שהפסיק להיות חם כל כך. בגלל הציפורים. הן נדדו בלהקות ענק,
שמי הקיבוץ התמלאו בציפורים מכל מיני סוגים - סנוניות, חסידות,
עגורים וקורמורנים. רק ציפור אחת היתה חסרה כדי להשלים את
התמונה - הציפור לה חיכתה נילי כל חייה, ומעולם לא הגיעה -
אווז הבר. אווזי בר לא חלפו בשמיים, אפילו לא בסתיו. ובכל זאת,
כשהגיעה העונה הקצרה, והרקיע כולו המה משק כנפיים, נילי היתה
מביטה למעלה, ומחבקת את אחד האווזים כאילו רצתה לעוף איתו
ללפלנד - ממש כמו נילס הולגרסן. את הסיפור על מסע הפלאים של
נילס הקטן עם אווזי הבר שמעה נילי מאבא שלה. הוא הקריא לה אותו
כשהיתה בת שלוש. הספר היה עבה וישן, והשפה היתה ארכאית ומלאה
מילים שנילי לא הכירה. אבא של נילי נהג לעצור כל פעם כשהגיעו
למילה חדשה ולהסביר לנילי את משמעותה. כשהיו נתקלים בה שוב,
היה עוצר שוב, ושואל את נילי. כך עד שלמדה את משמעות המילים.
נילי ידעה מילים רבות שילדים אחרים לא ידעו. נילי ישבה בחצר עם
האווזים כל סתיו וחיכתה ללהקת אווזי הבר שתיקח אותה ללפלנד,
אבל הם לא הגיעו. "לא השתא - בשנה הבאה" היתה מנחמת את עצמה
כשהגיע הגשם הראשון. אבל עוד שנה חלפה, ואווזי הבר לא באו.
הילדים רק נהיו גרועים יותר. הם המציאו שמות חדשים. הם כבר לא
הסתפקו בלעג מזדמן כשפגשו אותה. הם חיפשו אותה, רדפו אותה עד
שהיתה מותשת. רק בחצר לא העזו לגשת, כי בחצר הגנו עליה
האווזים. נילי רק הצטערה על שהאווזים לא ידעו לעוף - אם היו
יודעים, אולי היו טסים ללפלנד בעצמם ולוקחים אותה איתם. עם
שבעה אווזים, היא אפילו לא תזדקק לגמד שיהפוך אותה לננסית
זעירה. חורף, קיץ, ושוב בא הסתיו.
הם מצאו אותה בבוקר שלאחר הגשם הראשון. היא שכבה שם כל הלילה,
וכבר היה מאוחר מידי לעשות משהו. אמרו שנפלה מהעץ שמעל לחצר.
היא עוד היתה ערה, לא בכתה, רק חייכה ואמרה: "הוא עף!"
הם ספרו את האווזים. הם היו שישה.