החצוצרה פיצחה את חלל המכונית כמו כלי חשמלי מרוסק ומתכתי
מקרטע. בבת אחת, כמו נמחק כל אותו בוקר רגיל ולחוץ. לקחת את
הילדה לגנון, ולא לשכוח לבקש מהגננת שתשים לב לנזלת, שירדה כמו
מים מאפה הקטן, להספיק להגיע למשרד ולקחת את המברגה והמטען
הנחוצים כל כך, ששכח יום קודם לשים באוטו, מה שהיה חוסך לו את
הגיחה הזאת, להגיע בנסיעה, תוך חציית כל העיר הגדולה והרחבה
הזאת, מצפון לדרום, בכבישים מקוטעי רמזורים ומלאי מכוניות,
אוטובוסים ומשאיות צופרות, שפולטות לתוך אויר הבוקר הקריר את
כל זוהמת הגזים האפורה והשחורה, תנועת אדם ומכונה שגרמה לו
להרגיש קטן ומותקף, לאסוף בזמן את פאשה, שחיכה כבר יותר מחצי
שעה בתחנת האוטובוס עמוסת חיילים וחיילות, חלקם עם נשק, להגיד
שלום ומה נשמע ויש עבודה? להתקשר לחברת ההובלה לוודא שאכן
המשאית עם הציוד נמצאת בדרך לאתר, כפי שסיכמו יום קודם, לחכות
לתשובתם בהדלקת סיגריה שלישית מאוסה, לשמוע, שהמשאית במקום
והנהג כבר חסר מנוחה, להרגיע אותם, לחשוב על הסחורה ומה מצבה,
מה שתמיד הכניס אותו למתח ומחשבות שליליות, של מה יקרה, ואם יש
נזק, ואולי, שאל עצמו, עשיתי טעות בהזמנה, בבחירת הצבע,
ובכמויות הנכונות, ויאללה שנגיע כבר ונתחיל לעבוד, ואפילו לא
התקשרתי ללקוח להגיד לו שאנו מגיעים. פאשה אכל אפרסק בתאבון של
בוקר, לא לפני שהציע לו חתיכה יפה, וכמו תמיד הוא סרב בנימוס
למרות ניסיונות חוזרים ונשנים של זה. החצוצרה הביאה איתה ניסור
מרטט שחדר לכל רגש בזיכרונו, קרע את מחשבותיו הישנות ויצר אותן
מחדש בצורה שלמה, מסודרת ונקיה. וגם הנוף. העיר הייתה רחוקה
ומהבילה באופק מאחור והם היו שקועים עמוק בתוך מרחבים פתוחים
וגליים של הנגב הצפוני. מפעם לפעם צץ לו ישוב כפרי עם בתיו
אדומי הגגות וחלקות ירוקות מסביבם, אבל המראה הנקי והחלק
בעיקרו נכנס אליו בנעימות וברוך, שעזרה לו סופית, יחד עם
החצוצרה, להירגע. שיפולי הנגב הצפוני, חשב שזה התיאור המתאים
למראה הנשקף. פאשה סיים את האפרסק וניגב מפניו את עסיס הפרי.
"אתה אוהב את השיר הזה?" פאשה שאל  במבטאו הכבד. "מה, לא יפה?"
"יפה, יפה, אבל לא מכיר", הוא צחק. "תכיר, תכיר. קצת משהו
שונה. לא מזיק." "מה זה מזיק?" "מזיק זה..." "קשה?" "לא, לא,
זה... מפריע... כמו מפריע. כן. יותר מתאים, זה עושה רע." "זה
לא עושה רע", פאשה תיקן אותו. "נכון. זה לא עושה רע". הוא צחק.
אימא הייתה אומרת "מה זה החיים? לחיצה קטנה על הגרון וזהו!"
ואחר כך כשהיה חוזר מהצבא עם הנשק תלוי לו על הכתף, בהצלבה,
הייתה מסתכלת עליו בעיניה העצובות, מפנה את פניה אל הכיור המלא
כלים ונאנחת אליהם: "נשק זה לא כבר לא משחק. המוות קרוב
מתמיד..." מחשבות אלו, בדיוק אלו, נתקעו בו כשהנוף חלף והשתנה
אל מול פניו. התכנית הייתה פשוטה: לסיים מהר ככל האפשר את
העבודה, ובדרך חזרה אחרי קריית גת להיכנס ימינה אל בין הגבעות
ולהגיע אל הגבעה הגבוהה ביותר באזור. שם בין ברושים, תמיד זה
ברושים, לא תהיה לו בעיה למצוא את הקבר. למרות שהיה פה רק פעם
אחת לפני ארבע שנים, עדיין הוא זוכר את המיקום המדויק. בשעה זו
של אחר הצהרים השמש כבר תנוח קרוב לקו האופק במערב וצל הברושים
יהיה ארוך ושחור מתמיד, והאור הצהוב יתאים לתמונה אחת או
שתיים. המצלמה הייתה מוכנה עם הרגישות המתאימה מתחת למושב
הנהג. הכל מוכן. הוא אף דאג להחליף שלשום את הסוללה. שלא נתקע,
הוא לחש לעצמו, ולך תדע מתי נחזור לכאן, ועכשיו בדרך קדימה
מביט בפאשה מימינו, צריך להסביר לו מה יקרה יותר מאוחר. ואולי
לא? בשביל מה? ושוב פניה של אמו שיודעות הכל, ומרגיעות. "פאשה"
"מה?" "תגיד, אתה ממהר לחזור לתל אביב?" "למה?" "לא, סתם חשבתי
לעבוד עד שנגמור, בלי לחץ אתה יודע." "לא, אין עכשיו, אבל אפשר
שיהיה קונטיינר בערב." "אהה", הוא גנח וצחק מיד אחר כך כאילו
נזכר במשהו ובעצם אולי כן. לא תהיה לו בעיה למצוא את הקבר. לא,
והמוות כל כך קרוב... ולמה הוא שיקר לפאשה? שקר? הוא שיקר לו?
הוא חש אי נוחות כשחשב על כך וזז במושב, מותח את רצועת
הבטיחות, מחפש אוויר. וכמו נזכר והדליק סיגריה. חשבון פשוט:
מגיל שמונה עשרה ניתן לחשב קופסא ליום. עשרים סיגריות. עברו
עשרים שנה שהם מאתיים וארבעים חודשים שהם שבעת אלפים ומאתיים
ימים, שזה עשרים כפול השבעת אלפים האלה ובסך הכל מאה ארבעים
וארבעה אלף סיגריות שהוא עישן בתאווה, בהנאה, ללא שום ייסורי
מצפון ומחשבות חרטה מכל סוג שהוא. אפילו בהתקפות שיעול חריפות
שנמשכו מספר ימים, ועל אף שבקולו נשמעת לפעמים צרידות מתמשכת,
שלא נגמרת, הוא לא חש כל רצון להיגמל. "את החלון, חנקת את
האוטו", פאשה פנה אליו ופתח את החלון שלצדו. ולמה לא לספר לו?
את הכל. מההתחלה ועד לסוף. לא! נגמר לו הכוח מזה ומספיק שהחליט
על הביקור והוא לא צריך משתתפים מלאי הבנה וצער. זה הביקור
שלו, הפרטי, ולספר כבר סיפרתי לכל מי פגשתי בארבע השנים
האחרונות והתגובות... מספיק. מה הם יודעים בכלל? ובכלל, פאשה.
באמת. עולה חדש מרוסיה יודע או יותר נכון, יבין? את הברושים?
את שיר הרעות? והוא לא ידע את שמה? והרי משם הכל מתחיל. רחוק
מאוד שם. וזה המוות הזה שנכנס לתוך הסיפור שלי ואין לי כוח
להסביר. לא. כך הוא המשיך במסע השכנוע הפנימי, רב עם עצמו ועם
פאשה ושוב המחשבה ההיא חוזרת ונוקשת על פתחו: האם אני ממשיך
ומשקר לו? and your mama is good looking... השיר עלה לו פתאום
זמן רב לאחר שהחצוצרה הפסיקה לרגש... והנה באר שבע באופק
המהביל...