אני פוקח את עיניי. צל לא ברור מוביל אותי במסדרונות אפלים.
מסדרון אחר מסדרון. עוד דלת נפתחת. עוד מסדרון. בדרך אני מבחין
בצללים נוספים, שמובילים אנשים שמוטי ראשים ליעד לא ידוע. מעל
כל דלת תלוי מספר ושלט: 212,109,  "גוויה - לא שכירים."
וכך זה נמשך ונמשך, עד אשר מגיעים לדלת שמעליה שלט גדול
במיוחד: "פקיד שומה - עזרה נחמיה."
הדלת נפתחת בקול חריקה ואני נכנס פנימה. מאחורי הררי קלסרים
ומסמכים מעלי עשן אני מבחין במעין ראש ארוך עם משקפיים
אליפטיים בקצהו.
"אלברט וייצמן?"
הקול הצפצפני גורם לי מייד לרפלקס הכיווץ האופייני לתגובתי
לחריקת הגיר על לוח הכיתה באצבעותיה הגרומות של מורה מזדקנת
ולא מסופקת מינית.
"כן," אני עונה. ליבי הולם בחוזקה.
"שב בבקשה..."
באותו הרגע אני מנסה כמה טכניקות שהכרתי במקרים דומים של
חלומות בלהה: טלטול הגוף לכיוונים שונים, נשיכת השפתיים, זעקה
פנימית, צרחה...אבל מה שתמיד מצליח להעיר אותי מהסיוט הלילי
לסיוט הקיומי, לא מועיל הפעם ונידמה ששניהם מתמזגים עכשיו
והופכים למציאות אימתנית אחת.
" לפי הרישומים שבידינו אתה חייב לנו ש...ג...ד...שקלים!"
בתחילה אני חושש שמשהו השתבש במכשיר השמיעה שלי. אני מושיט את
ידי כדי לכוון אותו, אבל נוכח לדעת שאין לי בכלל מכשיר כזה.
"כ...כמה?" אני שואל.
"ש...ל...ד...ס...שקלים!!!" הוא עונה שוב. זה עולה לו במאמץ רב
והוא נאלץ למחות זעה ממצחו במטפחת משי אדומה, אם כי זה לא מונע
מחיוך זדוני להימרח בין שתי אוזניו.
"המממ..." אני מכחכח בגרוני "מצטער, אבל...אני לא...לא ממש
הבנתי...כ...כמה."
הוא קם ממקומו בתנועה חדה ונועץ בי מבט מבשר רעות.
"תראה..."מצייץ בחדות מקפיאת עצמות "זה שחשבת שתוכל להעלים
הכנסות ולהתחמק מאיתנו מבלי לתת על כך את הדין ביום מין הימים,
זה מילא...לקחת צ'אנס, הימרת והפסדת...מה לעשות. אבל..." כאן
משתנה גוון קולו ונעשה מחוספס ומאיים הרבה יותר. "זה, שאתה מעז
לבוא לכאן, למשרד שלי, פקיד שומה ראשי למחוז הכללי ולהטיל דופי
ביכולת ההיגוי והדיקציה שלי, זה כבר עובר כל גבול!!! ולכן..."
וכאן הוא לוקח שתי שאיפות עמוקות שגורמות לליבי לחדול
מפעימותיו ולנסות להסתתר ללא הצלחה מאחורי אחת הצלעות "אני
גוזר עליך בזאת כפל קנס בשילוב ריבית והצמדה, בנוסף לחוב
הקיים, שהוא כפי שכבר ציינתי פעמיים ואיני רואה שום טעם לחזור
עליו בשלישית וכתוספת על העלבת עובד ציבור בשירות המדינה
והאנושות, שליחו של נציב נציבי הנציבים, הפקיד פקיד הוא, אני
מחרים בזאת את כל רכושך הנותר ומעקל אותו מ - י - דית!"
ובסיימו, הוא מנגב את פיו במטפחת ומתיישב בחזרה.
אני מביט מסביב. נידמה כאילו סלבדור דאלי בכבודו ובעצמו עיצב
את המשרד הזה. מדפים, מסמכים, שעונים, הכל נזל וטיפטף לריצפה.
"המממ..." אני מכחכח בשנית.
"כן?" מרים הפקיד גבה.
" יש אפשרות לפריסת תשלומים?"
" פריסת תשלומים?! פריסת ת - ש - לו - מים?!" בעודו מדבר אני
מבחין בעשן שחור וסמיך, שמתחיל לצאת מתוך אוזניו. המחזה מבעית,
אבל כוח לא מוכר לי עד לאותו הרגע מדרבן אותי להמשיך:
" כן. בתור אזרח מן המניין יש לי גם זכויות. לא רק חובות.
פריסת תשלומים."
הפקיד מתחיל להחוויר כולו והעשן הסמיך מתפרץ ביתר שאת מתוך
אוזניו ומציף את כל המשרד. נדמה לי שזגוגיות משקפיו נסדקות
קמעה.
באותו הרגע הוא פוער את פיו ובנוסף לצווחה האיומה והדיי צפויה
שנפלטת ממנו, נפלטים גם פריטים נוספים:
2 חשבוניות מס
3 פנקסי תקבולים ותשלומים
20 בקשות להחזר מס
2003 תלושי משכורת
45000 טפסי 106
36 דוחות שנתיים
7 תאומי מס
4 שדכנים
3 עטים
ועוד הרבה פריטים לא מזוהים , שהתפזרו לכל עבר.
אני מרים את ידיי כדי להגן על עצמי מהנחיל המוזר והבלתי צפוי
שניתך עליי. זה נמשך כך דקות ארוכות עד שלבסוף הכל משתתק.
כשאני מרים את עיניי אני מגלה, שעזרה נחמיה, פקיד השומה, נעלם
כלא היה. אני קם ממקומי, המום אך מסופק, ומתחיל לדדות לכיוון
היציאה. ברגע שאני מסובב את ידית הדלת, אני שומע קול:
" סליחה. אדוני? אדוני?"
אני נעצר ומביט לאחור. מאחוריי השולחן יושב קשיש בעל עיניים
כחולות וטובות הבעה כמתבקש.
מה קורה פה?! עזרה עבר מטמורפוזה? האם הפנטסיה שלי לסבא אוהב
ועזרה נחמיה, פקיד השומה, התאחדו???
" שכחת את זה..." הזקן מחייך ומושיט אליי טופס כלשהו.
אני ניגש ולוקח את הטופס.
" תודה..." אני ממלמל.
" אין בעד מה... אנחנו תמיד שמחים לשרת את הציבור. הרי זה
יעודנו. הלא כן?"
שוב אני גורר את רגליי אל מחוץ למשרד. כשהדלת נסגרת, אני לוקח
שאיפה עמוקה ומתבונן בטופס:
" אזרח יקר.
למרות רצוננו העז, אין באפשרותנו להענות לבקשתך לפרישת תשלומים
לחובך המצטבר. עקב כך ובהתאם לזאת, אנו נאלצים לעכל את היקר לך
מכל - אותך עצמך. אנו מודעים לכך שזה לא פשוט, אם כי בוודאי
תשמח לדעת שנשתמש בך למטרה ציבורית בלבד, כפקיד בשורותינו.
בתיקווה שלהבא תדע לשלם את חובותייך בזמן.
                                                         
בכבוד רב  
                                                מ - מס -
מסה - מסה - הכנסה!"
הדף נשמט מידי לקרקע. אני מרים את עינייי ורואה שתי דמויות
כהות מתקרבות אליי. עכשיו אני מבין לאן לקחו את כל האומללים,
שראיתי קודם מובלים במסדרונות. לכולם היה גורל זהה. כולם נטמעו
במערכת והפכו להיות חלק ממנה: פקידים.
אני מנסה להמלט, אולם גופי לא נענה לי. נאבק נואשות בתחושת
השיתוק. הדמויות כבר כמעט נוגעות בי. מנסה להוציא צליל אך
נאלם. שתי זוגות עיניים חלולות מבט בוהות לעברי. יד גרומה
מושטת לפנים ואוחזת בכתפי.
" לא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"
הצרחה פוקחת את עיניי.
" מה קרה?!" אני שואל, שטוף זיעה.
על פי המראה שמתגלה לעיניי אני מבין, שזה בכל זאת היה רק
חלום.
אני שוכב במיטה ולצידי אישה יפה וסקסית יותר מהחלומות הכחולים
ביותר שאי פעם חלמתי.
" מה קרה?!" רוטנת האפרודיטה, שהיא כפי הנראה אשתי. " שוב
דיברת שטויות מתוך שינה! זה מה שקרה!"
" איזה שטויות?" חיוך מתפשט בכל הוויתי.
" על טפסים... קבלות... החזרים... כל הבולשיט הזה של מס
הכנסה..."
אני מעניק לה נשיקה לוהטת ומתכונן להמשיך במיצווה, כשהשפנפנה
הזו, שהיא על בטוח אשתי, ממלמלת באוזני: "ממי...אתה יותר מדי
נותן לעבודה שלך להכנס לך לחיים..."
" איזה עבודה?" אני מצחקק תוך כדי ליקוק נמרץ של אוזנה השמאלית
ונשיכת החלק הבולט, ששכחתי איך קוראים לו.
"אוי חמודי, אני יודעת שזה לא קל להיות פקיד שומה במשרה מלאה,
אבל לא תארתי לעצמי, שעד כדי כך...ודרך אגב, אתה מאחר
לעבודה..."