יצאנו לבית קפה, אני ועוד כמה חברות. ישבנו ושוחחנו על כל
הדברים הקטנים וחסרי המשמעות שיכולנו לחשוב עליהם. בשלב כלשהו
של השיחה הרגשתי קצת מנותקת, אז הסתכלתי סביבי ותפס את עיניי
אדם מבוגר יחסית שישב קרוב אלינו, הוא ישב לבד וכתב משהו. הוא
ריתק אותי, כמו להסתכל על סרט בקטע הכי מותח שלו, למרות שכל מה
שהוא עשה זה רק לשבת ולכתוב, הוא מדי פעם הפסיק לכתוב, הסתכל
לאויר או סביב ,זה לא היה כל כך מובן, וחייך. כשהוא הרים את
הראש וחייך אז הסתכלתי אליו לעיניים וראיתי זיק של אושר, משהו
מכשף כזה שמשך אותי אליו ומשך אותי לקום מהשולחן שלי וללכת
לשאול אותו מה הוא כותב. שאלתי חברה שישבה לידי מה היא חושבת
שהוא כותב והיא אמרה שבטח את המכתב התפטרות שלו, לי זו לא
הייתה נראית התשובה הנכונה. אני הייתי בטוחה שהוא כותב סיפור,
למרות שהוא ישב יחסית במקום רועש עם מוזיקה חזקה שקשה לשבת
ולכתוב בה סיפורים.
כל הערב רותקתי אליו ובמוחי קמתי מאות פעמים וניגשתי אליו
ושאלתי אותו "אדוני, סליחה על ההפרעה אבל ישבתי שם ומאוד
הסתקרנתי מהחיוך שלך והייתי רוצה לדעת מה אתה כותב עם כזה חיוך
גדול על הפנים". הוא לא ענה לי, רק חייך והמשיך לכתוב.
בשלב כלשהו הוא קם מהשולחן שלו ואסף את הדברים שלו. הסתכלתי על
הניירות שלו וראיתי שכתוב עליהם משהו באנגלית, הסתכלתי קצת
יותר טוב ושמתי לב שהראיה שלי היא כבר לא מה שחשבתי שהיא הייתה
כי לא הצלחתי לקרוא את זה. הוא עזב לפני שהצלחתי לקרוא מה כתוב
שם.
משהו כמו שעה אחרי שהוא עזב אני וחברות שלי גם עזבנו. הלכנו
למכונית והכל היה סבבה כרגיל,  נכנסנו לאוטו ונסענו משם. בדרך
החוצה מהרחוב החברה שלי שנהגה נבהלה, בהתחלה לא הבנו מה קרה
ואז ראינו מכונית מרוסקת. ראינו מישהו שאנחנו מכירות מדברות עם
שוטר אבל זה לא היה האוטו שלו, למרות שגם האוטו שלו היה מרוסק,
הוא חנה בצד הכביש. לא היה לנו מה לעשות והמשכנו הביתה.
למחרת בערב הסתכלתי בעיתון כרגיל וראיתי תמונה של המכונית
המרוסקת ולידה תמונה של בעל המכונית השני שנהרג כתוצאה
מהתאונה. בהיתי בתמונה כמה דקות ואז הבנתי שאני כבר ראיתי אותו
פעם.
קראתי בעיתון את הכתבה, דבר שאני נוהגת לעשות רק שמשהו מושך לי
את העין ונראה מעניין. לפי הכתבה הבחור שנהרג היה עורך דין
ויום למחרת היה אמור להיות לו משפט מאוד חשוב.