[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יורם נגיאל
/
נוקייב

השעה היתה שש וחצי בערב כאשר טיסת פאן-אמריקן נחתה בשדה התעופה
הבינלאומי של ניו-יורק, זו שעתידה בקרוב לשאת את שמו של הנשיא
המת. בערב קריר של חודש נובמבר, באיחור של שעתיים, נחתה הטיסה,
נושאת איתה את שלומיק בגיחתו הראשונה מעבר לים. בביקורת
הדרכונים נשאל מה יעדו הסופי והיכן ייטה ללון. שלומיק העדיף
שלא לשתף את שוטר הגבולות האמריקני, שאין במבע פניו לא שחוק
ולא קלות ראש, בסוד העניין, שכן עדיין לא גיבש שום תכניות
להמשך דרכו. על-כן הפטיר ששמור לו חדר במלון האווארד-ג'ונסון
שעל דרך-מספר-שלוש בסיקאקוז, ניו-ג'רסי. אין לו מושג, לשלומיק,
אם יש בנמצא מלון שכזה; אבל משום מה הוא בטוח שאין השוטר מלומד
יותר ממנו-עצמו בעניין.

אמנם היה מצוייד בעצתו של אביו לחנות למשך שבוע או שניים
בני-יורק העיר; והרי מזומנת לו אכסנייה במעונה של הגברת מוזס,
בת-דודה שנייה - או משהו בדומה לזה - של אביו, בפינת השדרה
החמישית והרחוב השבעים-וששה; וכי ייתכן מיקום טוב מזה? אבל
אופיו המרדני של שלומיק דחק בו לשבור כיוון בדקה התשעים; וכך
ארע שעמד וסרק בשים-לב את לוח הטיסות היוצאות ומשום מה ננעל
מבטו על טיסה מספר מאה-שלושים-ותשע היוצאת לדאלאס, טקסס,
בשמונה-ועשרה, משער מספר שתים-עשרה. אחרי שנאלץ להמתין כמחצית
השעה בתור לקניית הכרטיס, נותר לו פנאי מועט לחטוף כריך ולקנח
בפחית בירה לפני ששב והמריא.

אחרי שירות צבאי של שנתיים וחצי בסיירת גולני, שלומיק השתוקק
נואשות לפרוש כנפיים ולעוף הרחק. להזכירכם: הימים ימי
טרום-ששת-הימים, ולשרוף שנה בטיול בעולם הגדול יכלו להרשות
לעצמם רק מתי-מעט. משפחת כהן, ששלומיק הוא הבכור בבניה, עשתה
חייל בייבוא מכוניות פיאט איטלקיות, עסק מכניס שאליו עתיד
שלומיק להצטרף בשובו ממסעיו. אבל נראה לנכון, אחרי שחרף את
נפשו בשתי פעולות נועזות מעבר לגבול, שיינתן לבחור הצעיר
פסק-זמן לפני שיצטרף לנשיאה המשפחתית בעול. שעל-כן, מצוייד
במזוודה מרובעת אחת ובהמחאות-תיירים בשווה-ערך של חמשת-אלפים
לירות ישראליות, שולח שלומיק מערבה.

בטרם יצא לדרכו, כשהרהר במסעותיו העתידיים ברום של
שלושים-אלף-רגל, אהב שלומיק לדמות בעיני רוחו מטוס חשוך, ריק
למחצה, ובו ישובה לצידו נערה חיננית, וכל לבושה לבן, והם
נסחפים בשיחה קלילה בעודם לוגמים יין צונן מכוסות זכוכית
גבוהות. ועכשיו: עיניו מייסרות אותו בתשוקתן להיעצם, וחלל
המטוס - מלא מפה לפה - רוחש תאניית ילדים מיבבים, ועונה כנגדם
- בקול מתכתי צורם - סדרה אינסופית של הכרזות מיותרות ברשת
הרמקולים. ומנוחה איין.

בחצות, לערך, שעון-מרכז-ארה"ב, שלומיק צונח, מותש, על יצועו;
ראשו סחרחר עליו.

בשעת בוקר מאוחרת של יום המחרת הוא ניעור, מנסה להעמיד את
הדברים במקומם: כאן אני,  הרחק, בחדר מספר שתיים-חמש-ארבע של
מלון הולידי-אין שעל רחוב מיין אשר בדאלאס העיר. הוא מתיישב
לטרוף ארוחת בוקר בחדר האוכל הסמוך לכניסה, מתלהב מן הצירוף של
חביתה-נקניק-ותפודים שיהיה לו לזרא כבר למחרת.

בעודו לועס הוא מבחין בתכונה רבה: אולם המבוא שוקק פעילות,
צוותי חדשות נושאים על שכמם מצלמות סרט מסורבלות, בודקים
להתעדכן באשר לסדר היום וללוח האירועים. שלומיק חוקר את המלצר
שבא להחתים אותו על החשבון, ולומד שדווקא היום מזדמן לדאלאס
אורח מורם-מעם, הנשיא האמריקאי יפה-הבלורית-והתואר, ג'והן
פיצ'רלד קנדי בכבודו ובעצמו. שיהיה, חושב שלומיק, אני גמיש;
והוא ממשיך וחוקר בדלפק הקבלה מתי והיכן תעבור השיירה
הנשיאותית. עולה אל חדרו, נוטל את המצלמה ועוטה מעיל רוח,
ובחצות היום הוא נדחק אל קידמת הקהל הממתין לאירוע בפינת
הרחובות יוסטון ואלם.


אור שמש נעים של סוף הסתיו מפז על הכיכר עתירת הדשא. קולות של
סירנה משטרתית מבשרים את הגעת השיירה, והנה מתגלגלים לאיטם,
מעבר לפינת הרחוב, השוטרים הרכובים על אופנועיהם, ואחריהם
משייטת באצילות מכוניתו הרחבה, הפתוחה של הנשיא. הקהל נרגש,
מצלמות מזמזמות, ילדה מנופפת בדגלון, פניה של ז'קלין קנדי
מתחייכות מתחת לכובעה הוורדרד.

ואז: קול חבטה, ראשו של הנשיא מוטח בחוזקה קדימה ואחורה, ואחר
הוא נשמט, נטול חיים. רעייתו מטפסת על מכסה תא המטען, מושיטה
ידה לאיש השירות החשאי שמצטרף אליה בנסיון נואש להגן על
פטרונו. ומסביב: מהומה, שוטרים מזנקים, שולפים אקדחים, סוקרים
במבטים פרועים את סביבתם, מנסים לגלות מניין נפתחה הרעה. המסע
החגיגי עמד מלכת.

בין הצופים המתקשים לעכל את מה שאירע נכחם זה-עתה, שלומיק צונח
אל הדשא, מקופל כעובר. בבת אחת הוא שוב שם, בנוקייב, במשלט
הצופה על פני הכינרת החשוכה.

רק שנה וחצי עברו מאז, והכל סברו ששלומיק שב לאיתנו, ועתה -
הבועה פוקעת. צביקה, שרץ לפניו בתעלה, נפגע ונופל. שלומיק רואה
מולו את הצללית של החייל הסורי, לוחץ על ההדק, ונבעת לגלות
מעצור בעוזי. הוא נשכב ארצה, כמו שלימדוהו, צועק לגדי: "מעצור!
עבור אותי!" כשגדי מסתער, צרור מרטש את חזהו, והוא צונח,
מחרחר. בו-בזמן, שלומיק שולף רימון, חולץ את נצרתו, סופר שתי
שניות, שכן המטרה כה קרובה, ומשליך. התעלה טוהרה.

אבל אחרי שביצע במצויינות את התרגולת, שמקץ חודשים של אימונים
מתישים הפכה לתגובה אוטומטית, שלומיק חדל מלתפקד כחייל קרבי.
כמו אינו רואה, אינו שומע, אינו מריח את תערובת אבק השריפה
ושמן הרובים והבשר החרוך.

אחרי עלות השחר הם בחזרה בבסיס, ועימם גוויות ששה מחבריהם
שנפלו בפשיטה, וחרפת החלל השביעי שניטש מאחור. מוטה גור, מפקד
החטיבה, עורך בכבודו ובעצמו את התחקיר הראשוני שלאחר הקרב.
שלומיק שוחה בדממה בעד מילות השבח וטפיחות העידוד המושפעות
עליו. מבטו בוהה באלונקה המכוסה שמיכה צבאית, בה מוטלת גופתו
הדוממת של גדי.

ועכשיו: במאמץ רב גורר שלומיק את עצמו בחזרה למלון. כלאחר יד
הוא מדליק את מקלט הטלוויזיה, כמו מבעד לערפל הוא צופה בדיווח
ישיר מחדר המיון של בית החולים פארקלנד, עת האומה האמריקאית
מתבשרת על מותו-בלא-עת של הנשיא. ידו נשלחת לסובב את
בורר-הערוצים, ועכשיו הוא לוטש מבט קפוא בקומדיה של דוריס דיי.
אין הוא יודע אנה הוא בא.





שלומיק קיצר את הטיול: מה שתוכנן להיות שיטוט של שלושה חודשים
מחוף-לחוף, הצטמצם, בנסיבות האמורות, לימים אחדים
בסן-פרנציסקו, ואחריהם, ככלות הכל, בכל זאת הסתופף כשבוע
במעונה של הדודה הניו-יורקית. פה וגם שם נבר בשיממון בקופסאות
קרטון טרפזיות של ארוחות סיניות שנקנות ברחוב. שם וגם פה ישב
על ספסל מול האוקיאנוס, מקשיב ליבבת הרוח, אפילו נכנס בשיחה עם
גבר שחור בודד כמוהו. בלא עניין שמע בקליפורניה על מעצרו של לי
אוסוואלד, ובניו-יורק על הירצחו בידי ג'ק רובי. את הערבים
העביר בגנים ציבוריים, שם למד שאת בקבוק המשקה האלכוהולי יש
לתת בתוך שקית נייר חומה, שכן אז הכל מבינים מה בתוכה אבל
מתיימרים שאין לדעת. גם לעצמו ביקש שלומיק שקית שכזו; ובלילות
את השמיכה לכסות את ראשו היה מושך.

ושוב הוא בתל-אביב, וכל הדברים יגעים; אחת היא לו אם יחפוץ
הלקוח לקנות את המכונית או אם ימאן. והוא נרשם ללימודי ערב
באוניברסיטה, נפגש עם חברים, יוצא עם נועה. לאט-לאט הוא מפחית
בצריכת האלכוהול שהתמכר לה לשעה, שערו מתארך, דומה שכוחותיו
שבים אליו.


משפחת כהן מפקידה בידיו של שלומיק את ניהול אולם המכירות
ברמת-גן. במלחמת ששת הימים תורם שלומיק את חלקו בתפקידי שמירה
בבסיס עורפי, וביום הכיפורים של 73 הוא כבר בהג"א - כנראה
שהאשמה היא באותו גידול בכבד, שלמרבה המזל התגלה כשפיר והוסר
בניתוח מוצלח. נועה ושלומיק שמחים להזמין אתכם לברית-המילה של
בנם בכורם, לחגיגת בת-מצווה של הבת, למסיבה לרגל חתונת-הכסף.
הזמן מכאובים ישכך, ירפא כל נגע.

בשבת הראשונה של חודש נובמבר, שנת 95, נועה קבעה להיפגש עם
חברה-מנוער שלה. הילדים הולכים לסרט - ואולי לפעולה בצופים -
שלומיק לא בטוח. ערב משמים מצפה לו, אבל ברגע האחרון הוא מחליט
לטייל לכיוון כיכר-מלכי-ישראל.

קהל רבבות מצטופף בכיכר; קולם של יצחק רבין ושמעון פרס ואביב
גפן ומירי אלוני נשמע ברמה בהריעם את השיר לשלום. שלומיק מואס
בדוחק ועושה את דרכו סביב, ובדי-עמל הוא נחלץ מן ההמון ועומד
לפוש לרגע בפינה אפלולית, ממש מאחורי גרם המדרגות בקצה
הצפון-מזרחי של הכיכר, בצל בניין העירייה. במרחק מטרים ספורים
ממנו, בחור צעיר, כיפה לראשו וידיו בכיסי מעילו, מחליף מילים
עם אחד מהמאבטחים של השב"כ.

שלומיק חושב: בשבוע הבא ימלאו לי חמישים ושלש. מעט ורעים היו
ימי שני חיי. מה כבר יכול לקרות עכשיו.

בה-בעת היתה פמליית ראש הממשלה עושה את דרכה במורד גרם
המדרגות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כי אני יפה, זה
למה.





דוגמנית עונה
לכל השאלות
שמתחילות
ב"למה".


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/8/04 12:15
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יורם נגיאל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה