באתי בחסדי ההרים.
לא בחסדך (הן מעודך לא לימדת חסד)
באתי ברחמי היונה,
לא ברחמייך (כי החמלה זולה בעינייך)
אשוב כשימלאו שנה.
אך לא עבורך.
(היכן זה הלכת?!?)

כשיצא הענן, כשישובו לרעות,
את הצאן הלבן.
את יומי הקטן,
שמזמן כבר הושחת,
לא שתיתי ביין!

לא אשכח לעולם,
את חדרך הקטן,
שבישר לי את תום תומתנו.
איך ילדנו יחדיו את מותנו?

בנשיקה מתוקה שמיד נידמתה
לאותו חסד שבישרו ההרים.
לא ידעתי לאן, לא ניחשתי עד כמה,
לכנף של ציפור (כמו ליטוף של מכחול),
נזקקתי כילד עזוב,
להטמין בה ראשי, ולפתע נפשי,
תתגלגל אל שירך העצוב.

וברגע אביון, אבוד,
אחרון,
אסתכל בדיוקן ילדותנו,
איך את , כבמכחול, אוחזת ידי,
אוהבת, לוטפת, רושפת,
אהבת ונגמר, גמרת ועזבת,
אותי, ואת שני ימי חיינו.