כבר חודש שאני לא ממש ישן. כלומר, אני עושה הכל כמו שצריך,
מצחצח שיניים ונכנס למיטה, קורא מעט, מכבה את האור כשהעייפות
צונחת, מניח את ראשי על הכר, ומתעורר.
אני מוצא עצמי בוהה בשעון, ובמחוגיו הנעים לאיטם, ואני קורא
ושוב מתעייף ושם ראשי על הכר, וכמובן - מתעורר.
אני נותן למחשבות לזרום, לרחף  מראשי, על מקומות ואנשים על
דיבורים ומעשים. נותן לדמיון להתערבב עם המציאות, אני פתאום
אומר לבוס שהוא דביל, לך שאני אוהב ומתגעגע הכי.
ופתאום השעון מצלצל, אני קם ליום חדש ומבין שישנתי שוב שעתיים
וקצת, מושך עוד דקה מתוקה וקם לעבודה. היום עובר ביעף והעייפות
אינה מורגשת כלל, במעין מתח חיובי שמחזיק אותי ער ודרוך, מלמד
ובודק, מלווה ועוזר. אך העייפות משתלטת כשאני גורר את רגלי
לדירה, מבליע פיהוק רחב לתוך ידי ומברך את העוברים מולי. אני
זוחל לספה ומטיל עצמי עייף, אל מול המסך המרצד, שעה קלה עוברת,
אני מתקלח וקם ערני מתמיד ללילה ארוך וקר. אני מקדיש את הלילה
לך, למחשבות על לו יהי, מה הייתי רוצה הכי, על מה אני אוהב בך
ומה הייתי מוציא. השעות עוברות ואני עדיין ער, מכרסם תפוח או
איזה פרי עובד וכותב, מתרכז בניסוח ובבדיקה של המילים, מתקן,
משפץ מוחק ומשנה. והשעות עוברות ואחרי חצות, כולם ישנים והעיר
שקטה, אוטובוס חולף משמיע רעש שמהדהד ונעלם והעיר חוזרת
למרבצה. אורות כבים סביבי והשכונה מסתובבת בשנתה ומושכת את
השמיכה מעל ראשה. אני מסתכל החוצה על הפנסים החיוורים, על
ערפילי הלילה הנעים לאיטם ואדם מזדמן שחומק בלאט לדירתו, וחושב
מה הייתי עושה לו יכולתי רק לישון, לילה שלם של חלומות מתוקים,
על רעננות וחוזק קסומים של בוקר של אנשים שמתעוררים. את הדברים
שהייתי אומר, את המעשים שהייתי עושה, את האומץ שהייתי אוגר, את
המזוודה שהייתי אורז, המקומות שהייתי נוסע לראות ונלחם על
הדברים שאין לי אומץ לשנות.  
אני עושה הכל כמו שצריך, מצחצח שיניים ונכנס למיטה, קורא מעט,
מכבה את האור כשהעייפות צונחת, מניח את ראשי על הכר, ומתעורר.