"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו
להדליק נרות של שבת... אמן."
אמרה אמא וברכה אותנו. "אמן" אמרתי בחזרה ונשקתי לה ולאחיותיי.
כך מתנהל כל טקס כניסת השבת,  ביחד עם אמא ושלוש אחיותיי
הקטנות, וכיסוי ראש מכוער. כך נכנסה השבת אצלנו בבית. אח"כ
הלכתי לחדר המשותף שלי ושל אחותי ושכבתי במיטתי עם עיניים
פתוחות וחשבתי. הסתכלתי על האור שנכנס דרך השלבים של התריסים.
זה היה אור של שקיעה. תמיד אהבתי אחרי כניסת השבת ללכת לחדר
ולראות אותו לאט לאט נעלם. בזמן זה שקעתי לי במחשבות. אמא ישבה
בסלון וסרגה, אחיותיי שיחקו בפאזל החדש בצורת ספר התנ"ך שקיבלו
מאבא ביחד עם אחי הקטן, ואבא ואחי הגדול קראו והתווכחו על פרשת
השבוע. בבית היה שקט. שקט של שבת. מידי פעם שמעתי צחקוקים של
אחיותיי, אבל חוץ מזה שקט. ואני בחדרי שכבתי על המיטה, אני לא
יודעת כמה זמן, וחשבתי. על הכל. על אמא, ועל אבא. על יחיאל,
ועל הרב שלמה אביו. על שרה שלומדת איתי בכיתה והתחתנה אתמול,
ועליה. עליה במיוחד. כבר כמה שבועות שאני חושבת עליה. על
שאתמול היא הבריקה בתשובתה למורה. על החצאית היפה שיש לה, ועל
השיער הבלונדיני הגולש, שראיתי פעם אחת כשסידרה את הכובע
בשירותים. היא טיפה יותר גדולה ממני, והיא עולה חדשה מארצות
הברית. "בת אל". מלמלתי לעצמי. "בת-אל". שוב הרגשתי כל כך רע
מזה שאני חושבת עליה, כאילו שרצחתי מישהו. אז הכרחתי את עצמי
להיסט את מחשבותיי, ואילצתי את עצמי להירדם.  
למחרת, כשחזרנו מבית הכנסת, יחיאל שוב החזיק לי את הדלת
בכניסה, כמו תמיד. הוא בירך אותי לשלום בביישנות, והשיג את אבי
בריצתו, בשביל לדבר מחדש על השידוך בנינו. אבא כבר פנה אליי
וביקש ממני להינשא לו, אבל אני אומרת שאני צעירה. רק בת 16,
וזה מוקדם מדי. גם אבי חושב כך, אך יחיאל הוא הבן של הרב הראשי
של הקהילה שלנו, הרב שלמה. הם גרים בדיוק מולנו, ואבא תמיד
אומר שגם אם ישלמו לו את כל הכסף שבעולם הוא לא עובר מהדירה
הזו. למזלו, גם הרב לא רוצה לעבור דירה. אבא קיבל את הדירה
כירושה מאביו, כמו שבכור צריך לקבל, ומאז ומעולם הוא טוען שכמה
שהבית קטן, וכמה שהבית ישן, הוא לא יזוז מפה לעולמי עולמים.
וזה כמובן, עובד טוב בשביל יחיאל. יחיאל מעוניין בי מאז שהייתי
קטנה. כשנולדתי, אבי ייעד אותי ליחיאל, שהוא כבר בן 18. תמיד
כשהוא בא לשיחה אצל אבי, שהוא מכבד אותו מאוד, אני מתגנבת
מאחור ושומעת. "אדוני, אני מאוד מכבד את הבת שלך. אני מעוניין
להקים משפחה, והבת שלך מאז ומעולם עניינה אותי. אני הגון, ואני
לומד בישיבה מכובדת, ואני שומר את עצמי לבת שלך, כיוון שהמון
שידוכים מוצעים לי ואבי מאיץ בי. האם תוכל לשכנע את ביתך?".
אוף. כמה שאני נגעלת ממנו. הוא נחמד, ואדיב, וחביב. ורואים
שהוא מעוניין בי, אבל..
ביום ראשון בבוקר שוב ראיתי אותה. היא בירכה אותי לשלום,
חייכה, והלכה לה. היא לבשה חולצה כחולה, והעיניים שלה בלטו
במיוחד. אני אוהבת את שיעורי ספרות, כיוון שאלו השיעורים שאני
נמצאת איתה. רציתי לבהות בה כל השיעור, אבל הכרחתי את עצמי
להסיט ממנה את המבט. אני לא יכלתי. רציתי, אבל לא יכלתי. כל
הדרך הביתה הרגשתי שאנשים מסכלים עליי, באשמה. השכנה הזקנה
שלנו לא חייכה אליי כמו תמיד, והיתה לי הרגשה  שהיא גילתה. גם
יחיאל היום חלף על פניי ובירך לשלום חטוף וללא רגשות, לעומת
תמיד. הרגשתי אשמה. כאילו אכזבתי את כל העולם.
כבר שבועות, מאז שאני חושבת עליה, אני מרגישה שהקב"ה כועס
עליי. אני יודעת שאני לא בסדר, שאני צריכה לחשוב על יחיאל, ועל
ילדים, ועל התורה, אבל אני מרגישה שאני לא יכולה לשלוט בזה. זה
מעבר ליכולתי. ואני לא יודעת מה לעשות.
אחה"צ אמא שלחה אותי לקנות מצרכים, כי אחי הגדול ואישתו וילדיו
אמורים לבקר היום, ואמא רוצה לכבד אותם במטעמים. הדרך היתה
ארוכה, כיוון שהסופר הגדול היה רחוק מביתי בהרבה, והמצרכים היו
רבים וכבדים, אך הלכתי לשם, כיוון שזה קרוב לביתה. התפללתי לה'
שייתן לי הזדמנות לראות אותה. ואף לשניה קטנה! אבל לא.. זה לא
קרה. הקב"ה מעניש אותי, בטוח!
בדרך ראיתי זוג חילונים הולכים מחובקים ונישקו אחד את השני
בפה, בדרך מוזרה. ראיתי כמה פעמים אנשים נותנים נשיקה, כמו שרה
ובעלה בחתונה, ואפילו את אחותי רחל ובעלה, אבל לא בצורה הזו.
ניסיתי להסיט את מבטי, כמו שצריך לעשות, אך לא הצלחתי. הסתכלתי
כמהופנטת. זה כ"כ מוזר לי. הם משוגעים! הקב"ה בטח כועס עליהם
מאוד.    
בלילה, חלמתי חלום נוראי. חלמתי שאני ובת אל הולכות מחובקות
ועושות מה שהזוג החילוני עשו, ולא רק שלא הפסקתי את זה, אפילו
נהניתי! קמתי באמצע כולי מזיעה. הלכתי להעיר את אמא בבהלה.
"אמא! חלמתי חלום נוראי. עשיתי חטא גדול בחלום! אמא, תעזרי
לי!". אמא קמה ובירכה אותי. היא אמרה לי לקרוא כמה פסוקים
מתהילים ולחזור לישון. הרגשתי כ"כ מסכנה. כאילו אני כלואה בתוך
החיים שלי. הרגשתי לא בנוח ולא במקום, כמו זרה לעצמי.
השבוע חלף והרגשות התגברו. כ"כ רציתי להפסיק אותם, אבל.. אבל
הרגשתי אליה כ"כ הרבה דברים. הרגשתי שלמרות חטאי אני רוצה
לעשות איתה את מעשיי החילונים. אני..אני רוצה להיות קרובה
אליה. להרגיש רק טיפונת את חום גופה. כל היום התייסרתי על
מחשבותיי. אסור! אסור-אסור! אמרתי לעצמי.
לבסוף הלכתי להתייעץ עם אמא כשחזרתי מהביה"ס אחרי עוד יום של
ייסורים. אמרתי לה שחברה ביקשה ממני להתייעץ איתה, על כך שהיא
עושה חטא גדול שלא בשליטתה, ואיך היא יכולה להפסיק עם זה. היא
אמרה לי להגיד לה לקרוא בתהילים, ולנסות לשלוט על החטא. היא
נראתה מודאגת. לבסוף אמרה לי - "הגר, אני מקווה שהחברה הזו לא
משפיעה עלייך, נכון? שלא תלכי בעקבות חוה!". "אמא, את מתכוונת
חגית?". "חוה. בשבילי היא תמיד תישאר חוה, לא משנה כמה היא
תנסה לשנות זאת. שה' יעזור לה איפה שהיא לא תהיה, ושאביך לא
ישמע אותי כרגע.." לחשה והלכה לעשות את ארוחת הערב. חוה היא
אחותי הגדולה. או לדברי אבי- היתה  אחותי הגדולה. בשבילו היא
מתה מהיום ש"יצאה בשאלה". היא כיום חיה בת"א, ואין לי מושג מה
הולך איתה, אם היא בסדר או לא. זה היה לפני שנתיים, כשהיא היתה
בת 18. אני זוכרת כמה בכי היה בבית אז. אמא לא הפסיקה לבכות
ואבא צעק "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" כמו תקליט שבור לעבר
חוה . חוה בתגובה צרחה בבית שנמאס לה מהכפייה. שהיא רוצה לחיות
כמו בנאדם, ושאם ה' ברא אותנו כמו שאנחנו, אז זה בשביל שננצל
את החיים, ולא בשביל לאסור כל יצר שיש בנו, כמו שהמסגרת החרדית
עושה. היא הודיעה שהיא משנה את השם לחגית והשאירה מס' טלפון
שנוכל להשיג אותם שם. אותה ואת החבר החילוני שפגשה. אמא העתיקה
את המספר מהר לפני שאבא שרף את הנייר, ועד היום היא שומרת את
המספר במסתור. "בימים שאבא יתרכך" היא תתקשר, היא תמיד אומרת
לי. אמא טוענת שזה בגלל שהבית שלנו הוא מחוץ לשכונה, ושאנחנו
חשופים לטומאה. אבא טוען שאם הילדים של הרב יכולים להישאר
נורמליים אז גם אנחנו, והאשים אותה בחינוך לא טוב. הוא ציווה
עלינו לקרוא כל יום פרק מהתנ"ך, אפילו הבנות, ובארוחת ערב
לענות לו על שאלות מהפרק. מאז הוא התרכך מעט לגביי השאלון,
והעביר אותו לפעם בשבוע. לפעמים אני מקנאת בה, בחוה. על כך
שהיה לה את האומץ. אני חושבת על זה המון, ולפעמים הייתי רוצה
גם לחיות בחופשיות. הייתי רוצה להיות חופשייה ללמוד דברים
חדשים. לראות טלוויזיה(כן, גם בשבת כשמשעמם..), לשמוע מוזיקה
אחרת מחסידית, מוזיקה כמו ששומעים מהרדיו של הקיוסק שממולנו,
להחזיק כלב בבית. אני אוהבת את הקב"ה ומכבדת אותו, אבל מאז
שחוה אמרה את אותו משפט, אני לא יכולה שלא לתהות באחורי ראשי
האם זה נכון. אני מרגישה רע על כך שאני חושבת דברים כאלו, אבל
כשאחי בא לאבא עם שאלות שמערערות בקיום ה', אבא מתייעץ עם כבוד
הרב שלמה ועונה לו, ואומר שאין דבר, השאלות רק מחזקות את
האמונה, שכן לכל דבר יש תושבה הגיונית.
אבל באותו יום התערערה לי האמונה לחלוטין. זה היה היום שבו
יחיאל התחנן בפעם ה1000 שאני אסכים רק לשוחח איתו בפרטיות, כדי
לנסות להתארס, אך סירבתי. ואז הוא אמר לאבי למסור לי שאם אני
מסרבת, הוא מתכוון להתארס למישהי אחרת. משכתי בכתפיי. "סוף-סוף
הוא יניח לי" אמרתי לאמי שניסתה לשכנע אותי, וביטלתי את כל
טענותיה.
למחרת בבוקר, שהגעתי לביה"ס ראיתי שרשום על הלוח בגדול "מזל
טוב לבת אל!" ושאלתי חברה לכיתה על מה כל המהומה, והיא אמרה
שבת אל מתארסת. כששאלתי עם מי היא אמרה שהיא לא יודעת, אבל היא
ודעת שהוא בן של רב חשוב, ושהיא כמובן שמחה בשבילה. אחרי שכל
ההמולה נרגעה סביבה הלכתי ושאלתי אותה בעצמי. "בת אל, למי את
הולכת להתארס?". היא חייכה אליי חיוך מקסים ואמרה. "ליחיאל בן
שלמה. הוא בן של הרב שלמה, בין המכובדים בקהילה". הייתי צריכה
רגע לבלוע את הרוק הגדוש שהצטבר לי בגרון עם כל מילה נוספת
שהיא אמרה. "את.. את בטוחה?". גמגמתי. "כן, כמובן. ומדוע את לא
מאחלת לי מזל טוב?  חשבתי שתשמחי.." היא אמרה בפרצוף מופתע.
"כמובן שאני שמחה בשבילך". חייכתי לה חיוך מאוכזב. "מאוד מאוד
שמחה" מלמלתי. כל היום ידעתי מה אני הולכת לעשות כשאחזור.

כיום אני נשואה ליחיאל, ויש לנו 5 ילדים. ואני בהריון עם
השישי. כשאני מסתכלת עליו, אני רואה את  ההערכה שהבטיח לאבי,
ואת הכבוד והביטחון שהוא מעניק לי, אבל לא את ההרגשה שציפיתי
לה כל חיי.  אין דבר, הקב"ה איתי. אז כיום אני יודעת מה היה לי
אל בת אל. אהבתי אותה. אהבתי אותה המון. קשה לי להגיד את זה,
אבל עד היום אני אוהבת אותה. ואני חיה בשקר כל הזמן. כשהיא באה
לבקר את המשפחה שלנו ביחד עם אח של יחיאל, נחמן, שלו היא
התארסה במקום יחיאל. אחרי שבאותו יום ששמעתי על אירוסיהם של
יחיאל ובת אל, הלכתי לאימי ואמרתי לה שתאשר ליחיאל את בקשותיו.
אנו הולכים להתחתן. ואז בת אל התארסה עם נחמן, ולא נראה לי
שהיא מאוכזבת מזה כ"כ. להפך. אני מאוכזבת מזה, ומאז חיה באכזבה
כל חיי. אז תוכניותיי להתחלן לא התממשו. ולפעמים הייתי רוצה
להיות קצת חוה, כי יש בי המון ממנה, אבל אני כנראה לא אמיצה
מספיק, וכנראה לעולם לא אהיה.
העיקר שהקב"ה יהיה מרוצה...