זה התחיל לפני חודש בערך, ואולי אפילו יותר. היה לי אז חבר.
"אהבתי" אותו יותר מהכל, אבל גם כשהיינו יחד לא הפסקתי לחשוב
על אותו אחד שאולי גרם לי הרבה סבל, אבל מצד שני הוא לא יצא לי
מהראש...
אפשר להגיד שניסיתי להתעלם מאהבתי אליו, כי פשוט לא רציתי
לסבול. רציתי להמשיך הלאה, והוא פשוט לא נתן לי...

כשחבר שלי נפרד ממני, צחקתי. אפילו לא דמעה קטנה... רק חיוך,
שעכשיו אני לא אצטרך להרגיש חרא כשאני אחשוב על מי שאני באמת
אוהבת... חיוך ממזרי עלה לי על הפנים כאשר דיברנו והוא
נפרד...

עברו שבועיים פלוס-מינוס מאז שנפרדנו, ואותה אהבה עדיין תקועה
לי בראש, עדיין לא עוזבת לי את הלב, ושלא תטעו, אני לא רוצה
לשכוח ממנו... אולי סבלתי כשהייתי חברה שלו, אבל אהבתי אותו
והייתי מוכנה לעשות הכל כדי שהוא לא יברח לי.

אני פשוט מפחדת שאם אני אגיד לו שאני אוהבת אותו יותר מהכל, אז
הוא יברח. אני מפחדת שאם אני אגיד לו שאני אוהבת אותו, הוא
יגיד לי שהוא לא אוהב אותי. אני מפחדת שאם אני אגיד לו שאני
אוהבת אותו ונחזור להיות יחד, אז אני שוב אפגע...