מתעוררת בבוקר, מתמתחת ומפהקת:"איזה יום יפה" חושבת.
מתגלגלת לאמבטיה, צחצוח מהיר מסיר סופית את כל השאריות של
ארוחת חצות משיניה.
אתמול בלילה, חלמה על הפנקייקס של הבוקר. הררי פנקייקס עבים,
עשויים בצק פריך, שכוסה בפול ליטרים של סירופ "שייקל"(סירופ
שהוא שילוב של 2 הטעמים המוכרים-מייפל ושוקולד-פרי מוחה
הקודח).
המקרר קורא לה. הרי הוא חברה הטוב. מלווה אותה בנאמנות מאז
נעזבה על ידי ההוא-זה שכל בוקר היה מכין לה קפה ללא סוכר ומיד
הוציא אותה לג'וגינג-ליד ביתה.
מאז הוא איתה, דואג לכל צרכיה ללא תמורה.
היה יושב לידה, תומך. קופסאות הגלידה שבו בהחלט סייעו לה.
כבר שבוע שהיא לא מקטרת עליו, אולי קלטה שהוא לא יחזור. לא
כשהיא...ככה.
מדדה למטבח, חיוך על פניה, שחוק בעיניה, גומה מצחיקה בסנטרה
הכפול.
בולדוג.
כך היו קוראים לה הילדים הקטנים, השובבים, כשהיו ליד ביתה
וקלטו אותה מחייכת.
הו, הם מיררו את חייה! כמה רצתה לעבור, לקנות דירה חדשה באזור
שאינו סמוך לבית הספר השכונתי-אך תקציבה לא אפשר.
xxx
הריח המתקתק של חביתיות הבצק הרכות התפשט בכל המטבח.
12 דחפה בסך הכל? ניסתה לחשוב מה השיא שלה. אולי 20? באמת הגיע
הזמן לשבור אותו.
והיא ממשיכה לבלוס, לא עוצרת לרגע-אפילו לא כדי לנשום-טופחת על
בטנה העצומה, כשסיימה צלחת גדושה בלא פחות מ...27 פנקייקים.
תמיד היו אומרים שהיא מה"נסחפים"....
xxx
הטלפון מצלצל. היא מרימה.
"אנו מצטערים, אך איננו יכולים להרשות לעצמנו
להעסיק...אממ...נשים שהם...מעל לממוצ...זאת אומרת...מעל מידה
42...להתראות".
זה שוב קורה לה. שוב דוחים אותה. בטח בגלל איזה רבע עוף צלוי
בעל שיער בלונדיני ארוך.
לא נורא.יש לה כבר שיטה טובה לנחם עצמה.
xxx
ויום אחד היא פגשה אותו.
לא, לא את ההוא עם הקפה בלי הסוכר, אלא אותו-את ה"מיועד".
באותו יום, הסלט עשה "קאמבק" לתפריט, ולשיגרה חזר הספורט.
אוי, מה שאהבה יכולה לעשות.