פעם השתגעתי. אני לא בטוח שהשתגעתי באמת, אני הרגשתי שפוי. אבל
אם אני משחזר לאחור. אפשר לקבוע שהשתגעתי. אני לא אומר שהאיש
הקרח והנחמד עם המבטא הגלותי, שהיה רושם דברים בזמן ששכבתי על
הספה המידי נוחה שלו, הוא הסמכות העליונה לקבוע שהשתגעתי. גם
לא הסממנים החיצוניים, שפעם כשהראו לי משוגע הייתי קובע עליו
שהוא באמת משוגע. אז נכון לקחו לי את המזלג, וזה לא גן של
שושנים לאכול שניצל חצי קפוא עם כף. בטח, שהיו לי קירות
מרופדים, אפילו היה לי מין משחק מסוים שהמצאתי, הייתי רץ רץ
בכל התא שלי עד שהייתי מתרסק על הקיר, בבית תמיד היה לי כואב
אחרי שעשיתי את זה. בבית משוגעים זה היה די כיף. מה שהיה די
מדכא בבית עם העוד אנשים האלה שנראו לי די משוגעים עד
שהתגייסתי לשורותיהם, זה שהתמכרתי לתרופות, שהתמכרתי לתרופות
נגד דיכאון ושהייתי מוקף במילוני חולי נפש, חוויה מפוקפקת בפני
עצמה. אבל העדפתי להסתכל על הצד החיובי שבעניין, בעצם היו
שניים. הראשון הוא שהביאו לי חולצה מיוחדת כזאת עם השרוולים
המחוברים, ככה שיכלתי לחבק את עצמי. הדבר השני ששימח אותי הוא
הידיעה שכשתבוא החללית של הנתינים שלי מגלקסיה שרחוקה עשרות
אלפי שנות אור מן הארץ, ותחלץ אותי מהאגף הסגור, אז אני אוכל
להגיד "חלק מחבריי הטובים ביותר הם משוגעים".
לדעתי מאותו יום שאמרתי לאמא שלי שאין לי כוח שהיא תשאל אותי
על החיים שלי, היא חושבת שאני משוגע, הכל התחיל כשהייתי בכיתה
ג'. מאז אמא שלי החליטה לעשות לי דווקא ולשאול אותי שאלות על
החיים הפרטיים שלי. אני החלטתי כבר באמצע כיתה ה' שאני לא נשאר
חייב. אז קניתי מספריים ונכנסתי לחדר ארונות. חבל שלא הרסתי גם
את החגורה של אבא שלי, כי חודש אחרי זה כאב לי לשבת. אלו רק
תירוצים. האמת שאמא שלי חשבה שאיבדתי את זה, בפעם שסיפרתי לה
על חלום שחלמתי.
חלמתי על כדור באולינג ענק, שבמקום פרקט ארוך הוא מתגלגל
ברחובות סן-פרנסיסקו, אני מתאר לעצמי שהמורדות שם נותנות לו את
התנופה האופטימלית, הוא צובר מהירות, אבל אל יותר מדי מהירות
כך שניתן לשלוט על מסלולו. כל פעם שחלמתי על מישהו אז הכדור
מעך אותו היו שם הרבה דתיים וגם את האיש שבמצודת זאב יש דיוקן
שלו. כשאמרתי לה שחלמתי שגם ז'בוטיסקי לא התחמק מנחת כדורי,
היא אמרה שזה יותר מדי בשבילה. "כל עוד אתה גר תחת קורת הגג
שלי, אתה לא חולם על הרג וטבח", היא שאלה אותי "לא חבל שילד
כמוך ישתגע בגיל צעיר כזה?".
לא הבנתי את אמא שלי, מה היא רוצה? בגיל שלושים מותר להשתגע?
מי קבע מתי מותר להשתגע? מי קבע מהו משוגע? היטלר משוגע?
וצ'רצ'יל שהיה שר המושבות לא? מוזר. ויוסוריאן? מי קבע מהו
שיגעון? והאם זה מדבק? ובכלל מה זה ילד כמוני? מה היא יודעת
עליי? לא סיפרתי לה כלום על עצמי בכלל. החלטתי החלטה, בלילה
כשהיא ישנה שמתי לה על השידה כדור באולינג, סתם כדי להפחיד
אותה. היא פחדה, אבל נראה לי שיותר מדי, כי בבוקר, ראיתי אותה
מחליפה סדין, וליתר ביטחון היא גם שמה כיסוי ניילון. באותה
תקופה בערך, אמא שלי התחילה לדבר אליי בקול מתחנחן, ושאלה אם
אני רוצה לאכול לשתות? ללכת לפסיכולוג? סוני פלייסטיישן 2?
באגף הסגור, האיש עם המבטא הגלותי. שאל אותי שאלות שאם הייתי
במקומו גם הייתי שואל. איכשהו נסחפנו לנושאים אחרים, דיברנו על
קרל מרקס, על הסרט קיי-פקס, על פרוזאק, על החטא ועונשו. אני לא
מבין עד עכשיו לא מעכל כמה הוא כתב, הוא כתב בלי סוף, אני
במקומו הייתי מקליט הכל, איך בשם האלוקים לא כאבה לו היד? כל
פעם שהסברתי לו על ההבדל בין פיצה איטלקית ואמריקאית, או על
התמורות בשוק ההמוברגים הוא חייך, אני סתם הייתי רעב מזה. הוא
גם הראה לי ציורים שלו, הוא לא ממש מוכשר, זה היה נראה כמו סתם
קשקושים, לא ה"קאפלה הסיסטינית" זה בטוח, יותר בסגנון של
המזרקה בכיכר דיזינגוף. לבסוף, הוא שאל אותי למה אני מנסה
להרוג כל מיני אנשים. הסברתי לו שאני לא רוצה להרוג אותם, וגם
אם כן איפה אני אמצע כל כך שנהב לכזה כדור באולינג ענק. הוא
יצא מהחדר, ונכנסה אחות, היא הייתה די יפה חוץ מהשומה על המצח
שיצאו ממנה שערות, בעצם היא הייתה אחת האחיות הסיעודיות היותר
מכוערות שראיתי. ואז נרדמתי, חלמתי על שמונה אחיות במדים
לבנים, על קרח נחמד אחד שמדבר מצחיק ורושם הרבה, ואמא יקרה לי.
הם היו מסודרים בצורת משולש, ואז מישהו גלגל לעברם כדור
באולינג עצום בגודלו.