הקדמה או- מאיפה אני באה?

ראשית, אני חייבת לציין שקטונתי. אני לא מנסה להמציא את הגלגל,
לרכב עליו בנוחיות או לדרדר אותו במורד גבעה. בסך הכל רציתי
לעלות על הכתב כמה מחשבות שאולי שווה לקרוא. סיפורינו מתחיל
בעידן הספר. לפני המחשב האישי והמיקרו פרוססור. אני בתור ילדה
קראתי ספרים ובד"כ העלילה הייתה נוצרת אצלי בראש בצורה של
סרטים. הייתי מדמיינת דמויות חיות וברורות ולא מקבצי אותיות.
היום אני צריכה באמת ספר מעניין כדי לא לקרוא אותו אלא לחוות
אותו. כמו בספרים גם במשחק מחשב- אם יש מציאות אחרת מושכת
ומעניינת, אני מסוגלת להיכנס לתוכה עד הסוף (כשנגמרו הפסילות)
.
 מציאות מדומה תמיד הייתה מין סוד לאדם ממוצע כמוני. מין משהו
שתמיד שאפתי להתנסות בו, לחיות בעולם דמיוני למשך 5 דקות ולקבל
את החוויה המושלמת- השחקן משחק תכלס. הקונסולה היא אני.
אני חייבת לציין שכל הסרטים שראיתי עד היום לא מציגים את הVR
בצורה פוזיטיבית. החל ממכסח הדשא ועד הקומה ה- 13. נראה כאילו
הפחד מאיבוד שליטה או חציית קווים מרתיעה רבים חוץ ממני. הם
מתעמתים עם הפחדים דרך סרטים ואני מפנימה ומדחיקה אותם אצלי.
לאחרונה התחלתי להרהר במציאות שלנו ובעולם המשחקים המתקדם
בעקבות סרטים, לאו דווקא משחקים ומסקנותיי אינן כשמש אביב ביום
חורפי. אני מסתמכת על הסרטים: מטריקס, אקזיסטנז, הקומה ה- 13,
עיר אפלה ואפילו פייט קלאב.  אין באמתחתי משחקי VR או בינה
מלאכותית (משיח יצא רק השבוע לחנויות) אבל עוד היד נטויה
והפנקס רושמת.
ובכן מכאן אני באה. השאלה היא לאן אני הולכת?

פרק א' או- לאן אני הולכת?
אני בשאיפה תמידית ללכת קדימה למרות שלפעמים זה נראה כמו שני
צעדים אחורה. החלום שלי הוא להמציא משחק לפי הספרים שקראתי-
לחוות את העלילה באמת אבל לא במציאות. מין הכלאה בין D&RD  
ומשחק מחשב מתוחכם. אני גם חושבת שאם ימציאו מכשיר שקורא את
הדמיון שלנו ומקליט אותו החיים שלי יהיו הרבה יותר קלים. יהיה
לי מין "קסם" שכותב את העבודה בדיוק כמו שחשבתי עליה לראשונה
ולא אחרי עריכה חמישית בראש.
אנחנו חיים כיום בעידן של חוויות- כמה שיותר, יותר טוב. זה
התחיל בבנג'י ובספורט אתגרי והגיע למולטי פלייר, מציאות מדומה
ובינה מלאכותית. הכל כדי להעצים את החוויה של המשתמש/שחקן.
לדעתי ההעצמה הזו לוקחת את הגבולות של כולם צעד אחד קדימה לתוך
חוסר השפיות. אני לא אומרת שאסור חס וחלילה ליהנות מהכל אבל סף
ההתרגשות שלנו עולה וכמו הקו האדום בכינרת, אנחנו עוברים אותו
כל פעם מחדש רק כדי שיהיה מספיק לכולם במשך העונה. ולא מדובר
כאן רק בחוויות של משחקים אלא בכל התחומים. נשים מתנסות עם
נשים, גברים עם גברים, סמים, אלכוהול, קורסים באוניברסיטה..
הכל הולך. כדי שלא יגידו שאני בנאדם משעמם. וכל פעם אנו דוחקים
את הגבול טיפה פנימה.
חלק לא מצליחים להבין איפה מתחילה התהום ואז אומרים שהם חצו את
גבול השפיות או לקחו מנת יתר או אולי חטפו איידס. העיקרון שווה
אצל כולם.


גבול.
גם אני ניסיתי לחוות משהו חדש. הסתבר לי כבר אז שאין לי את
האומץ להתמודד עם השאיפות שלי. הלכתי לנסות את עמדות ה VR
בדיזינגוף סנטר עם חבר קרוב. בעוד הוא נכנס למתחם, מתלהב יותר
מהגוף הממוחשב שלו מאשר המשחק עצמו, עמדתי בצד והשתפנתי.
חשבתי שזה ממש מסובך להיכנס למשחק ובאמת להילחם עם כל הגוף
במקום ללחוץ על 5 מקשים מקסימום...
VR מעייף. כל החושים פועלים ואתה מרגיש שזה באמת קורה- מזיעים
מתעייפים והכל בגלל החיישנים שאומרים למוח שלך להפעיל הורמונים
של כאילו פעילות. אז כשאתה הולך אתה הולך וכשאתה מרביץ אתה
מרביץ. לא פעם בסדרה מסע בין כוכבים היה נפתח פרק בתוך סיפון
ההולוגרמות  באמצע סימולצית קרב ופתאום הכל היה נעלם ורק
הגיבור מזיע ומתנשף נשאר באמצע החדר. מצד שני, אם ב  VR כשאתה
קופץ 10 מטרים באוויר זה מרגיש כאילו באמת עשית את זה, בהחלט
שווה לנסות.
הגבול שלי בין מציאות לדמיון ברור אך חלש. כל עוד אני מסוגלת
להגשים חלום דרך VR אז אני אלך על זה, אבל אם החלום יהיה
אידיאלי מדי- אני מסוגלת לשכוח את עצמי בפנים.
מכסח הדשא היה סרט שהרתיע אותי מאד. מדובר על אדם שהתפתח
באמצעות ה VR עד שהוא העביר את עצמו פנימה. כלומר איבד את
הגבול, פרץ הכל בקיצוניות ונכנס לעולם הוירטואלי שלו. לאשליה
הנהדרת שהוא יצר לעצמו. לסקס המדהים שממחיש איך שני גופים
מתמזגים לאחד. בסופו של דבר כיבו אותו. הלך המנוע. נמחק בן
אדם.
בסרט עיר אפלה ממחישים לצופה איך האדם מנסה לשבור את גבול
הדמיון ולפרוץ למציאות בכוח. האדם יודע שהוא גם בתוך עיר אך יש
לו כל מני זיכרונות שלא תואמים את המציאות, הוא חווה דז'ה-וו
במקומות מסוימים ואינו מצליח לצאת מגבולות העיר. מסתבר שכל יום
בשעה 12 בלילה העולם משתנה. רחובות מומצאים, בניינים צומחים
ואנשים משנים את המציאות שלהם וכל זה כדי שחבורת חייזרים יוכלו
לחיות בשקט ולהתקיים מהזיכרונות של יום האתמול של כל בני האדם.
האדם מגלה שהוא לא נמצא בכלל על כדור הארץ כי אם על כוכב
שכולו עיר אחת שלמה. הוא מצליח לשנות את המציאות הזו כפי
שהחייזרים יכולים וכך קובע לעצמו מציאות נפרדת לו ולחברתו והם
חיים בה באושר. ביודעין שהם ממציאים מציאות הם חוצים את הגבול
אבל אחרי שנים של מציאות אחרת, הצפה נותן להם לעשות את זה
בתחושת ניצחון משונה. מה שמוכיח שלכל אחד יש גבול אבל ברגע
שאתה יכול לקיים אידיאל מסוים באיזושהי דרך- אתה תלך לאיבוד
בתוכו.
הסרט פייט קלאב ממחיש את עניין המציאות הרצויה בצורה חלקה
משעשעת ומתוחכמת בו זמנית. מדובר כאן בגיבור שמאס בחייו והוא
מפתח חבר דמיוני עוד בתחילת הסרט. הגיבור לא תופס את היווצרות
החבר והוא מחליט שהוא פוגש אותו כאדם נפרד וחיי את חייו כאדם
שלם. הוא הכניס קצת אקשן לחיים והצליח לבטא את כל הכעסים
החבויים בו דרך החבר הדמיוני והצליח לסחוף כך רבים אחרים. החבר
הוא הקצנה של הגיבור ולכן קל להמשך אחריה בגלל  ההתלהבות שהיא
יוצרת סביבה. כאשר מתגלה האמת, מאוחר מדי מכדי לעצור את החבר
אלא ע"י התאבדות. הסרט מתחיל מהסוף בתיאור הכיף שהיה לגיבור עד
שאהובתו הרסה לו הכל. כלומר הכל היה סבבה עד שהיא באה. אם היא
לא הייתה מופיעה בחייו, הוא היה ממשיך לחיות באשליה שהוא לא
לבד במערכה נגד המודרניזציה כי גם כך אין שום דבר בעולם שבאמת
אכפת לו ממנו, ואז הופיעה הגברת וזעזעה אותו עד היסודות. עד
להבנה שהוא ורק הוא אחראי למציאות הזו. גם בסרט הזה הגיבור
מעדיף לחצות את הגבול ולאבד את דרכו באבדון מפני שלדעתו הדך
לשם ברורה הרבה יותר מאשר שבילי המציאות.
עוד דוגמה מצוינת לטעמי האישי היא הסרט  הקומה ה- 13 זוג
מדענים מפתחים משחק מתוחכם בו לדמויות יש בינה מלאכותית והן
חיות בשנות ה- 30. הן מתקיימות לבד וכששחקן עושה "DOWNLOAD"
לעצמו לתוך המשחק, הדמות עצמה נמצאת בתוך המחשב באכסון זמני
והוא יכול לשחק. אם הוא מת במהלך המשחק- הדמות מפציעה לחיים
בעולם האמיתי במקומו. כלומר אם אתה מת אז נגמר המשחק באופן
סופי.
איפה כאן נמצא הגבול? האם המציאות זהה לשתי הדמויות שנמצאות
באותו גוף? כמה מציאויות יש לנו?
כל כך הרבה פעמים שמעתי את המושג "יד הגורל". היא כל הזמן ושה
משהו. מי זה גורל ואיפה היד שלו? האם אני רק דמות מתוך ספר
שקוראת ילדה קטנה אי שם בין העננים וכשהיא מעבירה דף אני
מרגישה קצת יותר בוגרת? האם אני אדון לגורלי? האם באמת אין
כפית?  
בסרט אקזיסטנז מוכיחים מעל ומעבר שאפשר לעשות סרט גרוע ועדיין
להביע משהו. המציאות לא מוכחת כמציאות אף פעם. יש כל כך הרבה
שכבות של משחק עד שאתה כל כך מאמין שזהו, ניצחת והרגת את כל
הרעים שזה נכנס לך לראש והופך למציאות. בתאטרון קיים המושג מטה
תאטרון ופירושו תאטרון בתוך תאטרון. מין שרשרת אין סופית של
דבר בתוך דבר. משחק בתוך משחק וזה אף פעם לא נגמר. אני לא
בטוחה מה חושב כל אחד אבל אותי זה מפחיד.
כששאלו אותי פעם מי אני עניתי שאם הייתי יודעת, לא הייתי כאן.
אחרי שחשבתי על המשפט הזה הרבה הגעתי למסקנה שאני צודקת. אתה
עובר שלב ברגע שאתה מבין מה אתה עושה פה, הולך מעולם החיים
למקום אחר כדי לנצח את המאסטר- חוסר הידיעה. הדוגמה הכי טובה
לכך היא ניאו. ברגע שהוא גילה מה זה מטריקס הוא שודרג אוטומטית
לעולם המציאות. כשהוא הבין שלמטריקס יש חוקים הוא זינק לתוך
הסוכן הוירטואלי (SIM?) ופירק אותו לחלוטין ואז שוב עבר שלב
והצליח לחיות את המטריקס בצורה המקודדת האמיתית.
לוקח זמן להסתגל לכל שלב ואין לך Continue 3 פעמים, יש לך GAME
OVER אם אתה טועה.


מסקנות או- אני לא מוכנה לצאת לשם
כרגע אני בשלב התהייה, האם באמת הנני אני? זה שלב אחד אחרי
ההגדרה העצמית- מי אני? בשלב הבא אני אתהה לגבי המציאות ואם
אני אכוון את עצמי חזק, אז באמת אני אזכה בלוטו? בכל סרט הדמות
קיבלה את העובדות בצורה קיצונית מאד. אני, כדמות מרכזית בחיי
לא מעונינת לחשוב על המציאות כמשהו אחר. נכון שאני רוצה
להמציא לי עולם דמיוני דינמי יותר או מוחשי יותר ולהפוך אותו
למציאות שלי אבל לא בכל מחיר ובטח שלא כרגע. עכשיו עולמי הפרטי
מורכב ממחשבות וחלומות כשהחלומות מפחידים אותי לא מעט.  זה כמו
להיכנס לתת מציאות של עצמך ולכן הם כל כך מוחשיים. יש לי סוגים
של חלומות שאני אוהבת לחלום וכולם כוללים נסיעות במרחבים, מעוף
או קפיצות גבוהות אל השמיים. זו המציאות הוירטואלית של ואני
אסתפק בה עכשיו. אם מישהו יקים עולם ובו כל החלומות הטובים שלי
יתגשמו, אני לא בטוחה שאוכל לצאת משם ברגע שאכנס פנימה כי יהיה
לי כיף להיות מנותקת מכולם ומרוכזת בתמצית ההוויה שלי. לכן אני
אשאר חשדנית בכל מה שנוגע לנושא בתקווה שזה מה שיציל אותי כאשר
המערכת תקרוס.