להתבגר.
לפעמים אני פשוט קולטת, בלי שום קשר לשום דבר, נעמדת, או לפחות
נעמדת בדמיון, ורואה לרגע את הכל מנקודת מבט רחוקה. נקודת מבט
שמראה את כל זויות הראייה, בדרך שאוספת את כל התמונה לחלק אחד.
כאילו משלימה את הפאזל בשניות.
ואז אני מבינה, שזהו, אני כבר לא סתם ילדה. ואולי לאו דווקא
הגיל הוא הקובע. אולי זו עצם העובדה, שאני כבר מסוגלת לראות כל
מיני חלקים של פאזל, אבל לא כפאזל, אלא כתמונה אחת, שלמה.
ומזוית ראייה רחוקה במקצת. בדרך שאפשר לראות את כל התמונה.
ואז מרגישים קצת מוזר. כאילו כל העולם ממשיך לבדו, מתנהל
כרגיל. אבל אני עומדת בצד, ומסתכלת על הכל, על כולם, אולי גם
על עצמי. מביטה, מתבוננת. ואז אני נזכרת. כל מיני רגעים עולים
בראש, רצים. קצת קשה לעקוב אחרי כולם. אירועים בחיים.
ואולי עצם העובדה שאני גם מסוגלת להבין ולפרש, אולי קצת (הרבה)
להתפלסף על עצמי, אולי זה גם מראה, שהתבגרתי. לא, יותר נכון-
גדלתי. להתבגר, משמעותו היא להרגיש בוגרים יותר. להרגיש שיש לך
את היכולת לשלוט במעשים שלך, בלי להאשים מישהו אחר, להתבגר
משמעותו, להיות עצמאי, בלתי תלוי בצורה חולנית באחרים,
במבוגרים ממך. הרי אתה בוגר כעת. אז כנראה שגדלתי. אבל אני גם
בדרך להתבגר. כן.
לגדול. זה חלק מלהתבגר, זהו עוד שלב בתהליך הארוך, שבסופו,
פתאום בבת אחת, כל הדלתות נפתחות ברעש, ורוח מעיפה אותך טיפה,
ואז מישהו טופח לך על הכתף, מסתכל אחורה, ורואה שאלו ההורים,
המשפחה, כל מי שעזר לך להגיע עד לכאן. הם מחייכים. ואז אתה שוב
מסתכל קדימה, ורואה לפתע שאתה עומד גבוה, והדלתות פתוחות, רוח
מעיפה את שערותייך, ואז, בלי לחשוב פעמיים, אתה קופץ. ממריא,
פורש את הכנפיים, והשמיים נראים כחולים מתמיד. אתה נותן עוד
מבט אחורה, ורואה את המשפחה עומדת ומנופפת לך, מחייכים. אתה לא
עצוב, כי אתה יודע שהם תמיד יהיו שם, למטה, כדי לתפוס אותך מתי
שתיפול. למעלה, כדי למשוך אותך עוד קדימה ולתת לך תנופה כדי
לעוף גבוה יותר. ובצדדים, כדי תמיד לתמוך בך.
אז להתבגר, פרושו להאמין בעצמך, להאמין שיש לך את הכוח, את
הרצון, את היכולת לעוף.
אולי אני עוד לא הגעתי למקום שבו כל הדלתות נפתחות בבת אחת.
אולי אפילו פספסתי בפנייה הלא נכונה. אבל אני יודעת שגדלתי. כי
כבר ראיתי את עצמי עומדת בצד, ומסתכלת על העולם, איך דברים
השתנו. אני לא אותה ילדה קטנה שהייתי. עד כמה שהייתי רוצה
להישאר כזאת. קרה משהו שלא יכולתי לעשות כלום נגדו- גדלתי.
אולי אפילו קצת, התבגרתי.
אז הכנפיים שלי עדיין מחכות להתרענן באויר ולגעת בעצמאות. אבל
אני לוקחת את הזמן. עם קצת דחיפות מהצדדים התומכים שלי, עוד
מעט גם אני אפנה בפנייה הנכונה, אל הדלתות הנפתחות.
אגיע אל סוף התהליך, ואפרוש כנפיים.