יש לי חברה, קוראים לה גלי. החברה שלי, גלי, היא מסוג הבנות
המושלמות האלה, שתמיד כשאת נמצאת לידן את מרגישה חרא, אלה
שתמיד מסתכלות במראה ומעוותות את הפנים, חושבות שזה עובד על
מישהו. היא מסוג הבנות האלה שיכולות להוציא אותך מדעתך, בדרך
כלל בלי להתכוון לזה, היא מאלה שיש להן אובססיה למחמאות. היא
אחת כזאת שיש לה מלא חברות וידידים וחבר אוהב ונפלא וחתיך והיא
מהסוג הנורא נורא מעצבן הזה שאוכל גזר וחצי ליום, מקסימום
מלפפון וגם זה כשהיא מרשה לעצמה להתפרע, בעוד שאת נאבקת בכוח
לא לאכול את עוד פרוסת לחם, כדי שלא תראה כמו חבית.
אם היום שואלים אותי איך הייתי מגדירה את גלי, בלי לחשוב
פעמיים הייתי אומרת מושלמת. כי גלי היא מושלמת.

אני? לי קוראים שי, נעים מאוד. אני סתם, אני מהבנות הממוצעות,
סתם שיער, סתם עיניים, סתם גוף וסתם אופי. לכל שם תואר שמיוחס
אלי אפשר לצרף את המילה "סתם". תפתחו במילון תחת ההגדרה סתם
ויהיה כתוב "שי אהרונוביץ'", כי אני באמת סתם. יש לי איזה שלוש
חברות טובות, ידיד אחד או שניים, ולא- אין לי חבר, תודה
ששאלתם. אני סתם בלימודים, אני סתם ביציאות, אני סתם בהכל.
פשוט ילדה ממוצעת ורגילה.

אני וגלי, אנחנו כל כך שונות. שתינו אוהבות דברים אחרים, שתינו
אוהבות אנשים אחרים, אנחנו פשוט נורא לא דומות. ולא שזה רע-
ברור שלא, אבל לפעמים זה מציק.
כי אז, כשאני חושבת על זה, אני מגלה כמה דברים רעים על גלי.
שלמשל- היא דיי מטומטמת, והיא מאוד סנובית, והיא מעצבנת כל כך,
היא מעצבנת בגישה שלה לחיים והיא מעצבנת באובססיה שלה למחמאות
ובצורך שלה לאהבה של כולם, והיא הרבה מאוד מזוייפת בעקבות זה,
כל הזמן מחפשת תשומת לב.

ובעצם, אולי, גלי לא כזאת מיוחדת? אולי היא סתם עוד בובת ברבי,
אחת שתהיה מקסימום עקרת בית, תחלטר בדוגמנות, וכשהיא תזדקן,
כלום לא ישאר ממנה.
היופי כבר ילך, האופי, שמעולם לא היה הרבה ממנו, גם כן ילך,
ואז אני כבר לא כל כך אקנא בה.
אז היא תצטרך לקנא בי, ובמשפחה החמה והתומכת שלי, שאני כל כך
אוהב, ובזה שיש לי חיים.

כי גלי תהיה סתם עוד תמונה של ילדה יפה, מושלמת כביכול, תלויה
בסלון.

זה כל מה שישאר ממנה.

תמונה.






אני יודעת שכותבים הרבה, הרבה סיפורים על זה, וזה קצת נטחן,
אבל הרגשתי צורך, כי זה הסיפור האישי שלי...