אבני החן של השמים, אבני החן שבעיניים,
אמרו לי קסם, אמרו לי סוד,
כמה נותר לי עוד לחיות?
מילים כתובות בשמי הלילה, שמות מרצדים מצד לצד.
אחד ימות, אחר יגיע לדעותיו של האחד ואז שוב הסבב ברקיע, עוד
שמות נכתבים בצד.

לאן ברחו אותן הפנטזיות, אותן הדרכים של העבר,
אותה רכות, אותו הרוגע שהלב מזמן שכח?
מעבר לשחקים הרקיעה הקשת שבענן, איתה קללה, עם היופי, היא
הביאה. סינוורה את העולם.
בתוך החושך של העיוורון, בבלבול שמעבר לשיכרון נחבאו לצד הן
שתי דמויות,
אותן אלא שאוהבות, שגם עכשיו לא מבינות.

ואת, אותה מלכת הלילה, היפה שבנשים, לאן החבאת עצמך ממני כל כך
הרחק מהחושים?
לאן ברחת לי?
במה שגיתי?
איך יכול להיות שאת הבטחת לי, ובעצמך מזמן שכחת?

לעולם לא אשכח את אותן אבני ברקת, את הקשת שבענן.
לעולם לא אסוב אחורה לשאול אותך שוב, לעולם.

תשובות בחושך את הבטחת לי, תשובות שנקברו מזמן,
ובעצמך שכחת גם את את אותן מילות האהבה.
שינוי שחל בך, בוא היופי, הענן שזז לצד,
הביא החוצה אהבה הוא, שאותה מזמן שכחת.
את האמת את שוב דוחקת, רוצחת את חלומות המעבר,
אבל אני פה, כבר לא בדרך.
אני מעבר למפתן.