לפעמים אני מדמיין, מה יגידו אנשים בהלוויה שלי. איך בכלל
אנשים יגיבו למוות שלי, יהיה אכפת למישהו? לא יהיה אכפת
למישהו? אמא ואבא תמיד נקטו עמדה ברורה... שזאת שאלה דבילית
ומפגרת, וכעסו שדיברתי על זה בכלל.

אני עוד מעט בן 20. ואני מסתכל אחורה על החיים. כנראה שעברתי
קרוב לשליש מהחיים שלי. הגן, היסודי, החטיבה, התיכון, ועל
הצבא. מסגרות. הכל מסגרות. למה האדם לא חופשי? האדם לא מסוגל
לעשות מה שטוב לו? שליש מהחיים שלי בוזבזו על המערכת שהאדם
יצר. על הדרך חיים שכולם מכוונים אליה, באותו קו ישר, באותו פס
לבן, באותה הדרך.

אולי זאת תוצאה של חינוך טוב. יכול להיות. אולי בעצם זה חינוך
רע, שגורם לי לשכוח מי אני ומה אני באמת. אני מסתכל אחורה,
וחושב על פספוס. חושב על ילדות לא קלה, חושב על התוצאות, חושב
על המשמעויות. לפעמים אני נזכר בכל פרט ופרט בכל אחת מהמסגרות
שעברתי. בגן הייתי עושה מעשים טיפשיים, ולא מבין למה, כי בסך
הכל עשיתי מה שאהבתי, אבל אף אחד לא ציפה לזה, אז הגננת המליצה
להשאיר אותי שנה אחת בגן. לא הייתי בוגר כנראה. קורה. וביסודי?
לא היו חסרים ילדים במשחקי הכדורגל בהפסקות, פשוט אף אחד לא
בחר בי. אולי בגלל זה הגעתי לחטיבה עם חברים מאולצים. כאלה
שאיתך רק בשביל שלא יהיו לבד. ואולי גם בגלל זה נרשמתי לתיכון
עם חבר אחד. אולי התבגרתי. אולי הסתגרתי. אולי לא הייתי כמו
כולם...
בתיכון הייתי אדם שונה. התבגרתי, למדתי, השכלתי. למדתי להבליג
על מעשים שעשו לי רע. שנאתי את התיכון בגלל זה. רציתי לחזור
לתמימות. ידעתי שלעולם אני לא אחזור לשם. שם סבלתי. אנשים
נוראיים. או שאולי אני טיפוס רגיש, אולי לא קיבלתי חינוך מספיק
נוקשה, כמו שאוהבים לומר בחדשות.

את התיכון סיימתי עם הרגשת סוף. כמו כולם אני מניח, אבל ביחד
עם זאת, הרגשת ריקנות. חסר מסגרת. תחושה שחלפה אחרי שבועיים עם
גיוסי לצה"ל. מערבולת רגשות ותחושות רעות של הלא-מודע ממנו אני
מפחד. אנשים של "שלום ומה המצב" מציפים אותך. אתה לא זוכר
פרצופים, רק מחייך כשאתה אמור לחייך, ומושיט יד לשלום לחבר,
שאולי פעם אמרת לו שלום בטעות. כולם דואגים לעצמם. אלה החיים
האמיתיים. אז מה באמת יגידו אנשים בהלוויה שלי? שהוא היה ילד
מתוק? אדם טוב? שקט? ביישן? שונה? מוזר? שאהב את החיים? דברים
שאומרים על כל אחד שמת. במלחמה, איידס, תאונת דרכים. כאילו כל
אדם היה כזה כשהיה חי. כנגד הכל אני חושב על כך. היו לילות שלא
ישנתי במחשבה זו. מפנטז על הרגע שאנשים שפגעו בי יבינו שטעו,
יבינו שמשהו לא בסדר, יצטערו על כך. יניחו אבן על הקבר שלי,
יבכו. אבל אולי הם בעצם עוד בורג במערכת של מסגרות? שפשוט לא
יודעים איך לקבל ולהבין.

אני עוד מעט בן 20 ואני מבין. מבחין בתחושות של אנשים. מגלה
מחשבות, יודע לקרוא תחושות ורגשות כמו את כף היד, ורק בתוך
עצמי אני עיוור. שליש מהחיים עברו מהר מדי. לפחות ככה אני
מרגיש. בפסיכולוגיה למדתי שלפי פרויד לא עברתי שלב בהתפתחות
שלי. יכול להיות. לא מרגיש צער. עם השנים למדתי לרחם על עצמי,
זה היה עוזר. היתה לי סוג של אהבה לזה. כשהכל היה שחור, ברחתי
לעולם שלי, וריחמתי על עצמי. אבל עכשיו אני מבין. סלקטיבי מאוד
בבחירת האנשים שאיתם אני בוחר לחלוק את זמני הפנוי, "היי, מה
המצב" לאנשים שאולי אזדקק להם יום אחד. ככה פועל העולם.

פרחים, בכי דמעות, שירים עצובים, וכולם הולכים. שקט...
הקבר נשאר ריק. ריק מנפש חיה. מקווה שבגלגול הבא יהיה יותר
טוב...