אני יושב וחושב מה אני יכול לעשות בשעה כה מאוחרת...
זה קל להגיד: "טוב, מה הבעיה? כנס לאינטרנט, תצ'וטט קצת ותמצא
זיון".
אבל זה לא עובד ככה. כמה אני יכול להמשיך? די, נמאס לי לחיות
את החיים שלי בצורה כל כך ברורה, בצורה שלא רציתי, או ארצה.
מסקרן אותי לדעת מתי אני אוכל לנשום לרווחה ולדעת שעשיתי משהו
חיוני לעצמי, לסביבה.
כל החיים אתה סובב סביב משהו שבעצם, אין לך מושג מהו, וזה מה
שמשגע אותי.
לאן פניי מובילות? מתי אתבגר כבר ואבין שאני לא ילד? מתי כל זה
יקרה? ולמה צריך לחכות כל כך הרבה זמן?
לפני כמה ימים חשבתי לעצמי, "איך הייתי רוצה לחיות?"...
גיחכתי, ברור שהייתי רוצה לחיות טוב.
ככה שהימים יעברו ואני אגיד: "יא אללה, זין על העולם- העיקר
אני חי ומאושר".
הבעיה היא, שלעולם אני לא אהיה מאושר מספיק. תמיד אנשים לא
מאושרים מספיק, גם כשיש להם הכל: כסף, תשוקה, אהבה, ילדים,
שמחה, עצב...
למה? למה אין בן אדם מאושר? למה אין אפשרות, שיהיו רק אנשים
שמחים? מדוע כולם רוצים כל כך הכל מהכל?
יש המון שאלות, שמטרידות אותי ואני מאמין, שלא רק אותי. רק
בסוף קצת לפני שאמות או, אולי ממש כשאני אהיה בתוך המנהרה
החשוכה, רק אז אני אבין איפה טעיתי ורק אז, אני אדע את התשובות
לשאלות. כמו שאומרים: "חוק מרפי".
הלוואי והייתי יכול לראות את עצמי ולתקן את הטעויות של עצמי,
לכוון אותי לאן שאני צריך ולהפנות אותי בדיוק למקומות אליהם
אני צריך להגיע.
אם זה היה כך, אז מזמן הייתי צריך את עצמי, עוד לפני שנולדתי,
כשמישהו החליט בשבילי מי אני. אני לא בדיוק יודע מי זה, אני לא
מכיר אותו אישית, בעצם אף אחד לא, חוץ מאליהו הנביא אולי. הוא
זה שהחליט בשבילי להעדיף בנים על בנות, בחורים על בחורות
וגברים על נשים.
למה דווקא בי? אני הייתי הזרע היחיד שם? וחוץ מזה אתה שם
למעלה, אם אתה שומע אותי, ואני מאמין שכן: "איך אתה רוצה שאני
אמשיך את השושלת? מה, אתה לא מעדיף שיהיו יותר יהודים, עם
הסגולה שלך, מאשר שאר הגויים?"
אולי טעיתי בגלגול הקודם, אבל זה לא אומר, שצריך להעניש אותי
עכשיו. לא שיש לי בעיה עם האוכלוסיה, אבל אני פשוט לא מסוגל
יותר להתמודד עם זה שאני צריך להסתיר בפני כל העולם מי אני. כי
בעצם כשאתה אומר למישהו: "אני הומו", הוא מיד נאטם או מבוהל,
כאילו זה מחלה מדבקת. יש כאלה, שבכלל לא מקבלים את זה כאילו
שאתה אשם באיזה רצח, אסור לך לחיות וצריך להשמיד אותך תיכף
ומיד. הייתי רוצה שאנשים יידעו שזה לא אשמתי ושככה בורא עולם
החליט. כי זה נכון. אז אוקיי, זה לא שאני לא נהנה מזה שאני
גיי, אני דווקא מאוד נהנה. תמיד אתה יכול למצא לך זיון ותמיד
יהיה איזה חרמן, שלא אכפת לו איך אתה ניראה, העיקר שיש לך שריר
בין הרגליים. לא שיש לי איזה בעיה עם איך שאני ניראה, להיפך,
אני דווקא חושב שאני נמניתי בין אלה שהתמזל מזלם, בלי להשתחצן,
אני לא איזה דוגמן, אבל בואו נגיד שאני יכול להשיג כמעט כל גבר
שארצה וזה מזלי, כי אם כבר גיי- אז לפחות תהיה לי תעסוקה בשעות
הפנאי. זה עדיין לא משנה את העובדה שלא אתחתן ולא יהיו לי
ילדים, ואם כן יהיו לי ילדים- הם יצטרכו לגדול עם אבא הומו,
שלא סגור על עצמו וכל היום מחפש בחורים צעירים. מה הם צריכים
את זה? ולמה שאני אעשה את זה לילדים שלי? שיראו אותי אומלל,
בלי אהבה. אומנם יש לי אהבה גדולה לילדים וזה מה שאני לא מבין,
איך אני בדיוק אעשה אותם? עם עצמי, עם בנק הזרע? או שאיזה אם
פונדקאית אומללה, שתזדקק לכסף, תקבל ממני מנת זרע בתוך בקבוק?
למה אני לא יכול להביא ילדים מאושר, מאהבה?
עולם הגייז הוא עולם כל כך שונה מהכל: בתלבושות, במראה,
במוזיקה ובסקס. למה פשוט אין איזה עולם שבו יגורו כל הגייז
שיש, וככה נפתור את כל המבוכות מפני האנשים שלא מקבלים את זה?
וכל הנערים בני הטיפשעשרה, שלא גילו מה הם בעצם, או שכן, לא
יצטרכו לעבור את כל ההשפלות על-ידי בני הנוער שאינם גייז. בתור
גיי, ואולי לא כל כך גאה, אני יכול להגיד, שכאשר אתה קטן ויש
איזה סימן שאתה הומו, זהו הסבל הכי נוראי. ילדים מרביצים לך,
מקללים אותך, אין לך חברה. זה נורא קשה לעבור את זה, אבל עם
השנים אתה מקבל עור של פיל ואתה מוכן לספוג הכל. אתה כבר מבין
שזהו, אין דרך חזרה, שאין לך ברירת מחדל אחרת, אתה הומו.
נקודה. ופה מתחיל הסיפור הגדול, המירוץ אחר אהבה או איזה סתם
סטוץ מתמשך. הקהילה של הגייז מאוד מוחצנת ותמיד תמצא את עצמך
מנסה לחפש את הבחור הכי חתיך, הכי מרשים, זה שרוקד, הביישן. כל
אחד והבחירה שלו, בדיוק כמו בחברה הרגילה. הבעיה היחידה היא,
שאצל הקהילה הזאת זה כל כך קשה למצוא לך משהו רציני, לשמור
אותו מפני כל הגברים בדרכו ובלי לפחד שהוא יפגע בך. כי בעולם
שלנו (הגייז) בואו נגיד שאמונה זה לא הצד החזק שלנו באנשים,
וזה מה שמצער בכל העסק, כי גם אם תרצה לבנות מערכת יחסים
נורמאלית כמו כל זוג סטרייט, זאת בחיים לא תהיה מערכת יחסים
רגילה, אלא תמיד מלווה בפחדים וחששות מפני פגיעה. אני יושב כאן
וחושב עד כמה יכולתי להיות מאושר אם הייתי סטרייט, שלא צריך
לפחד מכל החרא הזה. אבל למה לי להתלונן, הרי יש את אלה שעשו את
זה עבורי, החברה הסטרייטית, שכל כך מתקשה להבין את הסבל של
הגייז. הבעיה היא, שהם רואים אותנו בתור אנשים שמחים, שיש לנו
את המסיבות המיוחדות שלנו ואת התצוגות המיוחדות שכל בחור גיי
מייצג. אבל את הבני אדם עצמם הם אינם רואים. את העצב כשמישהו
משפיל אותך, או את השמחה האמיתית, כשיש אהבה בין גבר לגבר. לכל
זה אין משמעות מבחינתם. אם אתה גיי, אז אין לך רגשות ואתה סתם
איזה פגם בייצור. הימים הולכים וחולפים ואני מרגיש בודד
מאי-פעם, שאני חייב אהבה אמיתית, שתחזיק אותי על הקרקע. אני
חושב, שאני עומד ליפול ואני צריך יד שתעזור לי לקום. אהבה זאת
מילה כל כך חזקה, יש בה עוצמה רבה כל כך. הבעיה היא, שאנשים לא
יודעים מהי אהבה אמיתית. אף אחד לא. גם הבן אדם המאוהב ביותר
עלי-אדמות אינו יודע מהי אהבה. אז מהי, בעצם, אהבה? כשהלב שלך
אינו עומד בפני לב אחר? כשהראש שלך עסוק כל היום במחשבות על
אהבתך? לאיזה חלק בגוף האהבה מתחברת?  

המשך יבוא...