ה-18 לשישי 2004

הזקנה החליטה לחגוג לעצמה יום הולדת בעוד יומיים, כמו תמיד.
אני זוכר איך ההורים שלי דאגו שאני איראה אינטיליגנט לפני
שיצאתי אליה, וציידו אותי בספרים פרוידיאנים למניהם, בחולצה
לבנה ובעניבה מגוחכת.
אח שלי הסיע אותי אליה בכל שנה, וכשהגענו היה מחכה במכונית כדי
לראות שאני עולה במדרגות ושהכול בסדר. הוא אמר לי תמיד את אותו
משפט: "קדימה, קפץ לך אל הזקנה ואל תשב בשום אופן עם רגל על
רגל". נראה לי שמה שהוא אמר גרם לי דווקא לשבת ככה, כדי לנקום
בה. אני הייתי מחייך אליו חיוך עצבני ויוצא מהמכונית כשהחולצה
הלבנה (שלבשתי רק ביום היחיד בשנה שבו ביקרתי אותה) מתנופפת
ברוח.
שעתיים אחרי זה היה היה מחזיר אותי הביתה, אל אבא ואמא, שמיד
שאלו אותי איך היה ומה שלומה.
בשנים הראשונות שבהן באתי אליה, היו שם עשרים אנשים בערך. כולם
זקנים ומלאים בריח הזה של אנשים שהתוקף שלהם כבר פג מזמן ובאבק
שנשר להם מהבגדים. על שולחן האוכל שבאמצע הסלון הזקנה העמידה
גיגית ענקית של פונץ', שבהתחלה היה עדיין רותח ומבעבע. לא היה
אכפת להם שאני אשתה אותו, אבל כשניסיתי להתקרב אל הגיגית עדר
של זקנים מלהגים חסם לי את הדרך. אחרי עשר דקות בערך התייאשתי
מהניסיונות להגיע אל הפונץ' והתישבתי על ספה חומה מבד מחוספס
שתמיד גרם לי לפריחה נוראית.
הייתי יושב עם רגל על רגל במשך חצי שעה בערך, עד שסיימו את
שיחותיהם המרתקות והגיע אלי יצחק (ה"חתיך" של הזקנה, או שככה
היא קראה לו לפחות). הוא הודיע לי בפה מלא פונץ' שזלג לו על
הסנטר: "אתה צריך לשבת כמו גבר! שלא תהפוך להיות כמו אח שלך!"
(הם מעולם לא קראו ליובל בשם, חשבו כנראה שהוא לא ראוי לזה).
ה"חתיכה" שלו שמעה אותו, נחרדה ואמרה: "יצחקוש! אל תכניס לילד
רעיונות לראש!" אחר כך היא המשיכה לרקוד לצלילי משהו שלא הייתי
רוצה שישמיעו בלוויה שלי בשום אופן.
יצחק קם, טפח לי על השכם עם היד המקומטת שלו טפיחה שכמעט גרמה
לראש שלי לפגוע בשולחן העץ והלך לשתות עוד פונץ'.
חמש שנים אחרי זה באו שישה אנשים פחות, אבל גם אז לא הצלחתי
להגיע אל הגיגית שניצבה על השולחן. ישבתי כמו ילד טוב והתגרדתי
כולי. אפילו הצטערתי שיצחק לא נמצא, הדיבורים הטיפשיים שלו
הוציאו אותי קצת מהשעמום.
עשר שנים אחרי זה - וכל העסק כבר התחסל ממזמן. לא כולל אותי,
רק שלושה אנשים באו. זה, כמובן, לא הפריע להם לשתות המון פונץ'
- בכמות כזאת שאפילו עשרים האנשים שבאו בהתחלה לא הצליחו לסיים
- ולשקשק את העצמות שלהם לקול משהו שלא הייתי רוצה שישמיעו
בשום אופן בחתונה שלי. מיותר לציין שגם אז לא הצלחתי להגיע אל
הפונץ'.
ניסיתי לשכנע את יובל לבוא מחרתיים, בגלל שמי יודע אם בכלל
יהיה אצלה מישהו, אבל הוא לא הסכים.  האמת שזה לא ממש משנה.
אפילו אם הזקנה תהיה לבד היא תסיים את כל הפונץ' ותרקוד לצלילי
משהו שלא הייתי שומע מרצוני, נקודה.

ה-21 לשישי 2004

אח שלי הסיע אותי אליה. ההסעה הזאת הפכה כבר למנהג קבוע, למרות
שיש לי מכונית. הוא עצר את המכונית על המדרכה שליד הבית הקטן
שלה. "קדימה", הוא אמר וגיחך, "קפץ לך אל הזקנה ואל תשב בשום
אופן עם רגל על רגל". נפרדתי ממנו ופתחתי את הדלת של המכונית.
השער לגינה כבר היה כולו חלודה, והתפורר כשנגעתי בו. הסתכלתי
לרגע על הגינה - פעם הזקנה הייתה מסדרת הכול לבד והגינה הייתה
מלאה בנרקיסים ובצבעונים, אבל כנראה שהיא הפסיקה עם המנהג
הזה.
הפעמון לא עבד אז דפקתי בדלת חזק, כדי שהיא תשמע. בזמן האחרון
יש לה מכשיר שמיעה, אבל היא לא שמה אותו, מבהיל אותה לשמוע כמו
בנאדם נורמלי.
אחרי רבע שעה הדלת חרקה קצת ונפתחה, "שלום לך יוספלה!" היא
אמרה וחייכה חיוך שחשף את השיניים הרקובות שלה. זה בכלל לא השם
שלי, אבל חייכתי ונכנסתי לבית שלה. חשבתי שאולי סוף סוף החליטה
למצוא לי שם חיבה מקורי במיוחד. היה חשוך מאוד בפנים, ועל
השטיח האדום נפרשה שכבת אבק.
"העוזרת לא באה?" שאלתי כששמתי את הסווטשירט שלי על הקולב
הרופף, שנפל מיד מהקיר. נאנחתי ושמתי את הסווטשירט על כתפי.
"על מה אתה מדבר, יוספלה! ספתא שלך צריכה עוזרת? שטויות,
חמודי." אז הבעה מבולבלת השתלטה על הפרצוף שלה, "למה אתה לא שם
את המעיל שלך על הקולב?" היא שאלה. אחר כך לקחה את הסווטשירט
ושמה אותו על הקולב שנמצא על הריצפה, "ככה צריך", אמרה והלכה
בכבדות לכיוון הסלון, ממלמלת לעצמה.
נכנסתי לבית שלה והתיישבתי על הכורסא הקבועה שלי, מול
הטלוויזיה. השלט לא עבד והעדפתי לא לשאול למה.
"רוצה פונץ', אספו'ש?" על שולחן האוכל נמצאה הגיגית הקבועה.
"לא... לא תודה." פתאום לא רציתי. היא לקחה לעצמה קצת פונץ'
והתיישבה לידי. יכולתי להריח את ריח האבק שעלה ממנה ואת אותו
ריח מוכר של אדם שפג תוקפו.
"נחכה קצת, שלמה. עוד מעט כולם יגיעו."
חיכינו והשעון השמיע קולות חלושים. לא שמתי לב לשעון הזה קודם,
למרות שהצבע הירוק-גוויה שלו היה מאוד מנוגד לשאר הצבעים
שבחדר.
"ממתי השעון הזה כאן?" שאלתי אותה בקול גבוה, כדי שתשמע.
"איזה שעון?" היא הסתכלה עלי במבט שואל ואז השעינה את כפות
הידיים שלה על הספה והרימה את עצמה, "לא רוצים - לא צריך!"
אז מזגה לעצמה עוד מהחומר האדמדם שהיה בגיגית והדליקה את
הפטיפון. היא רקדה, אבל לא שיקשקה את העצמות שלה כמו פעם.
כדורים קטנים של אבק נפלו ממנה לריצפה והקמטים שיש לה בפנים
זזו עם כל תנועה שלה. רק עכשיו שמתי לב לכמה שהיא קטנה, מטר
ארבעים בערך, אולי קצת יותר.
הפטיפון הפסיק לעבוד פתאום והשעון התחיל לרעוד בחוזקה, כמוה.
דמעה החלה לרדת על הלחי שלה. "מה קרה? הכול בסדר?" שאלתי.
"כלום", היא ענתה, מחתה את הדמעה במטפחת מלאת אבק והתיישבה על
שולחן האוכל שניצב מול הספה, מנענעת את רגליה כמו ילדה קטנה.
שמתי לב שרגל השולחן הייתה רופפת.
"הייתי יושבת ככה כשאמא שלי הכינה אוכל. ואחר כך הלכתי לישראל,
וגם שם תמיד ישבתי על שולחן כשהיה בסביבה. אבל אחרי שההורים
שלי מתו הפסקתי עם זה, רק ילדים יושבים ככה. כל המשפחה שלי מתה
בשואה, אתה יודע."
ראשה היה מורם אל עבר התקרה המתקלפת, והיא נראתה כמו האנשים
בבית הקולנוע, כאילו שקף מוצג על התיקרה. הופתעתי, לא ידעתי
שכל המשפחה שלי מתה בשואה.
"כן... אבא שלך בטח סיפר לך את זה, הוא ילד טוב. קצת שובב
והמחנכת שלו כל הזמן מתלוננת עליו, אבל ממש חכם. ציונים
טובים." צבטתי את עורי.
"כן... קבורים שם בין שלדים חיים כשלחברים שלהם אין מה לאכול
חוץ מאת הרגל שלהם. כן... קניבלים! זה מה שהנאצים עשו ממנו,
קניבלים!" לא האמנתי. סבתא שלי ישבה ואחזה את ראשה בין ידיה,
כמו ילדה קטנה, כתפיה רועדות. אני קמתי והסתובבתי בחדר תוך כדי
העפת כדורי אבק מצד לצד, רציתי לנחם אותה.
"כן... קניבלים! יוסי, כדאי שתלך, עלה לארץ ישראל..."
פתאום נדמה היה שהיא חזרה לעצמה. היא ירדה מהשולחן ושלחה מבטים
חשדניים בשעון הירוק. "בוא, אני אלווה אותך", אמרה והובילה
אותי אל היציאה.
חיבקתי אותה, בפעם הראשונה בחיים שלי  ואמרתי "ביי". לא הצלחתי
להוציא את המילה "סבתא" מבין שפתיי. היא נופפה לי לשלום, "שלום
אלכס".
מיד כשהיא סגרה את הדלת שמעתי את הקול של השעון הירוק נופל. לא
יהיו עוד ימי הולדת, חשבתי. יכולתי לראות בעיני רוחי, בבירור
מציאותי עד אימה, את השעון רועד כמו הידיים שלה ומתנפץ להמוני
רסיסים.
לא חיכיתי ליובל שהיה אמור להגיע בכל רגע, אלא הסתובבתי קצת
ברחוב שלה. נדמה היה שהכול פסק מלכת - לא היו אנשים ברחוב,
והגינה, שתמיד הייתה מלאה עד אפס מקום, עמדה כעת שוממה. "שלום
סבתא", לחשתי.