זה היה בוקר קר, השמיים נראו כמו שמיכה אפורה, בגוונים של
אפור, שחור דהוי כמו מכנס שכובס יתר על המידה, תכלת ולבן...
הגשם ירד כבר שעות ללא הפסקה, והטיפות עשו רעשים וצלילים
משונים כל פעם כשהיו פוגעות, בחלונות או ברצפת המרפסת, ומלטפות
את אורות הרחוב שעדיין לא כובו מהלילה הסוער, עוטות בערפל קר
ואפרורי את אורות המכוניות שעברו ושבו ברחוב. היא תהתה מתי
הגשם כבר יחדל, היא אהבה את הגשם, מאד, אבל היום הגשם הפחיד
אותה. גם אי אפשר היה לצאת מהבית כשמוקפים בחומה עצומה של
גשמים וברקים, כשכל שנייה נשמע צרור של רעמים מעוררי אימה...
והבית נראה לה פתאום כמו בית סוהר, הקירות סגרו עליה לאט לאט
והשעמום גבר.
היא בת חמש בעוד כמה ימים...יום הולדת חמש! היא יודעת, שכולם
בגן אמרו לה שלהיות בת 5, זה הדבר הכי מיוחד שיש! אבל היא
מרגישה שהיחידי שזוכר את יום הולדתה הוא הגשם. הגשם שמופיע בכל
שנה, כמו שעון, בבוקר יום ההולדת, מכריח אותה ללבוש בגדים
חמים, צעיף וכובע צמר.
  היא ישבה בבית, בוהה בחלונות, מאזינה לטיפות, שוקעת
בשיעמום, מוקפת בדודים ודודות, סבים וסבתות... מתה משיעמום...
"אני יכולה לראות טלוויזיה?" היא שאלה מישהו, ואז מישהו אחר,
ועוד מישהו... ולאיש לא היה אכפת.
"נו, היא ילדה כבר?" היא שמעה קולות של אנשים מלחששים
ביניהם...
"מי ילדה?" היא שואלת ומביטה... תוהה ומתבוננת.  
    אמא שלה בהריון,היא עכשיו בבית חולים. היא צריכה ללדת.
אח קטן.
אבל מאז שאמא שלה נכנסה להריון, רק על זה כולם מדברים. אבא אהב
לספר לאנשים שקצת לפני שנודע לנו על ההריון, הילדה היתה נוטה
לצייר ציורים של נשים בהריון, מבקשת מההורים שלה אח קטן.
אבל הילדה זכרה בצורה אבסולוטית,  שזה בחיים לא קרה. היא בחיים
לא תצייר או ציירה נשים בהריון. ובחיים לא רצתה שיבוא איזה
"מלאך" קטן, שהוא בעצם שטן... שיהפוך אותה לכבשה שחורה. ורק בת
חמש.
חוץ מזה, היא כעסה שהוא נולד דווקא 4 ימים לפני היום הולדת
שלה... "הוא לא יכל למצוא לעצמו תאריך משלו?" היא תהתה... "למה
הוא חייב להדחף?!"
ואז הוא נולד.

"כנסי להתקלח", אמא אמרה, "אבל רק שטיפה קצרה, אני ממהרת..."
ויצאה מהחדר.
היא כל כך התלהבה שהיא יכולה להתרחץ לבד, שהיא רצתה לעשות זאת
באופן מושלם; היא פותחת את הברז... נותנת לטיפות להתחיל לדמוע
אל פי הצינור, ונכנסת להתקלח... כל פינה היא מקרצפת, חשוב לה
להראות לאמא שהיא יודעת, שהיא יכולה!!! שהיא יודעת להתקלח לבד,
ממש כמו ילדה גדולה!!!
   ואז אמא נכנסת אל החדר... "אמרתי שטיפה קצרה!" אמא
צעקה.
הילדה הקטנה לא הצליחה להוכיח שום דבר, אלא רק להיפך...
היא... השיגה רק אכזבה!

היא קמה בבוקר עם חיוך מתוק על שפתייה, הגשם טיפטף קלות,
והשמש יצאה מדי פעם מבין העננים. החזאים אמרו שבאותו היום לא
ירד גשם, והשמש תצא, ותחול "עלייה ניכרת בטמפרטורות", וכמו
עליית הטמפרטורות, כך גם השתפר מצב רוחה של הילדה.
החדר שלה היה מלא בלונים מנופחים שניפחו לה בליל האתמול,
וכשהיא קמה, זה היה הדבר הראשון שראתה בעינייה: עשרות בלונים
צבעונים מרחפים מעל לראשה!
   "יום הולדת... שמח.... יום הולדת... שמח" היא שרה לעצמה
כל הדרך מהמיטה אל הסלון, "יום הולדת... לי.... יום הולדת...
שמח!" היא החלה מפזזת לה כשקמה מהמיטה, פשטה את הבגדים הישנים
שהיוו לה כפיג'מה, שמה עלייה מכנס ארוך ומחמם, מאחר ועדיין היה
זה חורף, והיה די קר בחוץ.
"אמא!!! את יודעת איזה יום היום?" היא צרחה כשהיא רצה לעבר
המטבח, "יש לי היום יום הולדת!
אני בת 7! איזה כיף!"
"אמא לא פה..." אמרה לה סבתא, שחיכתה לה בסלון עם עוגה גדולה
בצורה של "מיקי מאוס", והוסיפה: "היא... הייתה צריכה ללכת."
"אבל זה היום הולדת שלי... אני בת 12!  לאן היא הלכה?"
סבתא חיכה חיוך מבין ומלא צער, "אני לא יודעת, מתוקה, היו לה
סידורים."
"אולי היא שכחה?!" היא קראה באימה, "ואיפה אבא?"
"היא לא שכחה... אני מבטיחה לך שלא... ואבא... בעבודה!" סבתא
ענתה.
"מה? אבל זאת היום הולדת שלי!"
"נעשה יום כיף, רק אני ואת... אני אקנה לך איזה מתנה שתרצי,
ונלך עם סבא לארוחת צהריים, בסדר?" סבתא הוסיפה... הילדה
חייכה, חיוך חסר חיים, והסכימה.

היא מתעוררת בבוקר, הפעם היא לבד... על מיטה קשה, מיטה שכולה
קרש, קרה כמו החורף, עטופה בבד לבן ממוחזר, שבא לשימוש אצל
הרבה אנשים לפנייה. חם בחוץ! חם בצורה לא הגיונית... זה לא
חורף. למרות שגם מהחורף היא לא הייתה מרוצה עכשיו.
היא מביטה משמאלה - עשרות בנות שוכבות, ישנות. עוד מספר דקות
תהיה ההשכמה - ואז נראה פתאום, איך השינה העמוקה הופכת לעירנות
עצבנית ומתוקתקת.
היא קמה, נזכרת על מה חלמה בלילה. למרות שכאן קשה לחלום.
היא חלמה על חוף ים, חוף ים על חול לבן... כמו בחוף פלמחים! או
חוף פרישמן בתל-אביב. החופים האלה, שאין בהם אף אחד, רק שקט
וחול לבן.
היא חלמה שהיא צועדת על החוף, ואין לו סוף, הים הולך ומתרחק.
החול נהיה בהיר יותר, לבן יותר. פתאום היא מוקפת בלונים
צבעוניים: "יום הולדת שמח!" למרות שאין לה בכלל יום הולדת...
אבל יורד גשם פתאום, איך זה הגיוני? זה אמצע הקיץ! אבל לה לא
אכפת. וכולם שם, על החוף: המשפחה, החברים, האהבה הגדולה שלה.
וכשהיא מכבה את הנרות על העוגה, כולם נעלמים. היא נשארת לבד.
היא והחול הלבן.
    לפני שהיא התגייסה, אמרו לה: "לכי תהיי כמו כולם,
ג'ובניקית!" היא צחקה להם בפרצוף:
"אני?! ג'ובניקית?! נראה לכם? מה אני נראית לכם כמו כל הבנות
האלה שלא יודעות מהחיים שלהן? אני... אני הכי קרבית שיש!"
איזו טעות חמורה זו הייתה! איפה היא עכשיו, בתנאים מסריחים,
צבא ההגנה לישראל גם כן. הבנות כאן כדי שיהיה לבנים סיבה
להמשיך לישון.
הבנות בצבא, כדי שיהיה למדינה תירוץ לאפלייה: "בנות לא מתפקדות
תחת מצבי לחץ! אין להן מספיק מוטיבציה קרבית!" מצחיק!
אבל היא חיפשה לברוח מהמשפחה שאף פעם לא ממש הייתה שם.
בכל הימי הולדת, כל השנים... חוץ מהיום הולדת של אתמול בלילה,
מהחלום.

היא הולכת על החוף, חול לבן, כמו באיזה חלום שחלמה לפני הרבה
שנים!
היא נופלת על ברכיה. נושמת.. מתנשפת...
שקט.
היא שוכבת על החול הלבן.
"יום הולדת שמח... יום הולדת שמח... יום הולדת שמח... יום
הולדת -"