עדר.
כל המדינה הזאת - תסמונת העדר רק במוגדל.
אנשים נראים פה כמו קריקטורות, חיים את הסטיגמות שלהם, בלי
להבין שהם צוחקים על חשבון עצמם.
כל יום מגיפה חדשה מתחילה פה -
וכולם מתרעמים ומיד מטפלים
ועושים תשדירי שירות כדי להזהיר להבא.
אבל איפה הם היו קודם?
לאן העיניים שלהם היו מופנות לפני שזה קרה?
למה אף אחד לא הזהיר קודם?
למה אף אחד לא הסביר?
איך נתנו לדבר כזה לקרות בפעם האינספור וחמש?
ה"מחלה" כל פעם משתדרגת.
כל פעם הבום שלה פוגע בהם יותר חזק, והם -
מופתעים!
הם לא ראו את זה בא,
שוב.
הגרסה הכוללת לשלושה עכברונים עיוורים.
כל אחד פה, עם הפטריוטיות שלו, מוחה דמעה כשהסיפור מגיע
לעיתונות ונהיה כותרת ראשית
לפני שעשו ממנו באז תקשרותי.
אף אחד לא טרח בכלל להגיע, לבדוק.
אולי משהו כאן באמת לא בסדר?

כולם מנסים להצטדק, להיטהר ולהוכיח את זה במספרים.
צבועים, כולם כאן צבועים!
כל אחד מפרסם את הממצאים המחקריים שלו ואת השיטות החדשות שהוא
פיתח (בתשלום כמובן, לא כולל עמלה) לאיך להיזהר מהפעם הבא שזה
יפגע.

איפה הייתם לפני?
איפה הייתם כשבאמת היו צריכים אותכם?
איפה הייתם כשמדינה שלמה ישבה בחוסר אונים -
עם עיניים אטומות מדמעות ומלאות ברצון
לצעוק לעולם:

אנחנו כאן! תסתכלו עלינו!

אבל העולם -
העולם עסוק בענייניו כרגע, אז אם תוכל לחזור אליו עם בקשתך
יותר מאוחר -
העולם יודה לך מקרב לב.
תודה.

כי העולם עסוק, עסוק בבורסה ובערוץ האופנה,
בתחרות יופי של פודלים קנטונזים גזעיים ממעלה שלישית.

כל כך עסוק - שאין לו פנאי כרגע

או רצון

או נחישות

להסיט את המבט מהתמונה המושלמת שלו ולו אף לשניה.

כי העולם יודע שהזוועה - קשה מנשוא.

העולם יודע

והעולם שותק.

אז מישהו יתעורר באמצע הלילה עם זיעה קרה על המצח, ייקח עט
ויתחיל לכתוב את הביקורת הנוקשה והקשה שלו (שמחר תתפרסם ככותרת
ראשית בעיתון) כלפי החזירים, שהוא מכנה בחיבה יתרה "עם" -
יירגע קצת
יחזור לישון
ויקום מחר בבוקר
יקרא את הדף הראשון של ידיעות
ועל כוס קפה יגיד - המדינה שלנו התחרפנה.

בזמן שהוא מתלבש לעבודה - הוא ידליק את ערוץ האופנה.
סתם ככה, כדי להתעניין במה שקורה היום בעולם.