הוא הביט עליי בעיניים הכחולות הנוצצות שלו [טוב לא, העיניים
שלו הן בעצם חום בנאלי כזה, אבל רציתי להיות רומנטית] והבטתי
אליו בחזרה. כל-כך רציתי לאכול אותו באותו הרגע. הוא יודע שאני
חושקת בו. ואני יודעת שהוא חושק בי. "מאיה!" מישהי לפתע קראה
לי, וקטעה את קו המחשבה. הסרתי את מבטי והתקדמתי לעברה
במהירות. "שוב בוהה בטט'ניק הזה שלך?" שיר אמרה בלגלוג. "גיחי
גיחי מאוד מצחיק", השבתי לה, והלכנו לכיתה. נו מה? אסור לי
לפנטז קצת על קטינים? חשבתי לעצמי בפרצוף ממורמר והתיישבתי
בשולחן שלי, ליד ערן. ערן תמיד מצייר גולגלות על השולחן וממלמל
מילים בשפה מוזרה. יום אחד הוא חרט על היד שלו משהו בגרמנית
ואמר לי שזה אומר 'מוות לחוטים' או משו כזה. הוא ילד מוזר,
הערן הזה. אז עניתי לו [וזאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה
שדיברנו]: "אתה יודע? דנה היועצת היא ממש נחמדה", אבל הוא כבר
היה עסוק בלצייר כוכבים כאלה של השטן, אז המשכתי בעיסוקיי.

"יא' 4 אתם תקשיבו לי, ותקשיבו לי טוב! זאת הפעם האחרונה שאני
נכנסת לפה בכזה רעש!" בתיה הזאת, עוד שבוע נגמר הבצפר והיא
עדיין צועקת עליינו. דווקא חבל קצת, אני אתגעגע לזקנה. אבל אני
יותר אתגעגע לטט'ניק שלי. נכון, זה נשמע קצת עצוב ופתטי, אבל
זו לא אשמתי! זו לא אשמתי שרוני קטן ממני בשנתיים. הוא חמוד,
יפה, מקסים ובטח כל הטט'ניקיות הפאקצות הקטנות מתעלקות עליו,
אז מה אני צריכה אותו?
ושיר תמיד אומרת: "מאיה, את בחורה מהממת ואינטיליגנטית, כל
השמיניסטים ירדו על הברכיים בשבילך ואת מתעסקת עם טט'ניק קטן
שעוד לא התחלף לו הקול?" אבל כן התחלף לו כבר הקול. רוני היה
מאוד בוגר לגילו, אני יודעת את זה. לפעמים הייתי מציקה לו
במסנג'ר בטענה שאני "ג'ינג'יר הלוהטת", או יותר נכון, 'יעל
הטט'ניקית משדרות'. הייתי שואלת אותו בתמימות איך הלך לו המבחן
בהיסטוריה ואם הם כבר הגיעו לפרק על הקומוניזם בלה בלה בלה,
ולפעמים, כשהתפלק לי משפט כמו "למה לעזעאזל לקחתי חמש יחידות
מתימטיקה??" והוא היה מגיב ב"הא?!" הייתי נכנסת לפאניקה שהוא
יגלה שזאת אני ויתחיל שמועות בקרב השביעיסטים ש'מאיה הזאת'
מתחילה עם קטינים במסנג'ר ושכולם יתחילו לעשות עליי חרם!!! אבל
אז הייתי חוזרת למציאות ומשיבה לו ב"חה חה, סתם מתאמנת לקראת
כיתה י' :]" ואחריי זה צחקנו על זה. טוב, אני צחקתי. אני לא
יודעת מה הפירוש האמיתי של ה-"חחחח" הזה שהוא כתב לי כל הזמן.

אבל שיר ה-so called best friend שלי, לא הבינה אותי, או את
זה. ואולי גם אני לא הבנתי את זה עד לפני כמה ימים. אני
ממש מאוהבת. מאוהבת בקטין שלי.

והשבוע נגמר. הלימודים הגיעו לקיצם. נתתי חיבוקים לכולם והנה,
את מי אני רואה מתקדם באיטיות לקראתי? רוני. "אהה מאיה?"  "כן"
עניתי, סמוקה. "תלווי אותי החוצה?" הוא שאל בקול מתוק והתחלנו
להתקדם לכיוון שער בית הספר. "אהה את יודעת, הבנתי שאת דיי
דלוקה עליי ו..."  "חח מה? מאיפה קיבלת את הרושם הזה?" שאלתי,
בטון סמכותי שכזה, של שביעיסטים. הוא התחמק והגנבתי מבט אל
שיר, היא עמדה שם מחוייכת עם מבט זדוני. ואז הוא המשיך... "בכל
מקרה, את ממש חמודה והכל, אבל אהה יש לי בערך כזה, מישהי". הוא
נראה מדוכדך ואני עמדתי מולו וחייכתי. "זה בסדר חמודי, זה לא
היה הולך ממילא, אתה יודע, אני י"בניקית ואתה י"ודניק, היו
מתלחששים" אמרתי, ונתתי לילדון הרגשת עליונות אדירה. הגענו
לשער ואז הוא אמר "אז יופי, אני שמח שסידרנו את זה..." משחק לי
אותה גבר, הא? "אממ תכירי, זה אח שלי, יאיר" סיים, ולחצתי את
היד לחייל חמודצ'יק וחטוב. "מה קורה?" הוא שאל, ואחריי ששוחחנו
במשך דקותיים נפרדנו כולנו לשלום. "נו...איך היה?" שאלה אותי
שיר באוטובוס בדרך לים. הבטתי בה בחצי חיוך וצלצלתי בסלולרי
לאמא, לעדכן אותה בקשר לתעודה. אבל בזמן תיחקוריה לגביי
מתימטיקה ואנגלית, מצאתי את עצמי שוקעת בחלומות, והפעם, לא על
קטינים.


דווקא על חייל אחד. יאיר.



-מוקדש לכל החט'ניקים והזיינ'יקים המתוקים מהם אני נאלצת להפרד
בכניסתי לתיכון. have a nice life-