הגלים ידעו לספר את מה שקרה שם לא מזמן...
אישה צעירה - נערה, שסיבלה לתמיד ייוותר וכאבה לנצח ישאר.

היה זה בוקר שלגי, היא התעוררה לבדה במיטה הגדולה ושיערה שהוא
יצא אל החוף. הרי היה כה קשור אליו...
נזכרה בערגה בליל האהבים שלהם בלילה שעבר:
"אתה שלי ואני שלך לעד - לתמיד!"

היא יצאה החוצה אל הקור המקפיא, אל השלג הבתולי...
חיפשה אחר אהובה, נסיכה, חיפשה אחר האיש היחידי שאהבה מעודה...
האדם היחידי שידעה ממנו אהבה...
חיפשה על החוף, בין הגלים הקפואים, בין הסלעים הקרים. חיפשה
אחר אוצרה ולא התייאשה.
לאחר כשעה שעתיים מצאה אותו, יושב בזרועותיה של אחרת, מנשק
אותה וחובק אותה בדיוק כפי שעשה זאת לה עצמה ליל אמש. בהתה היא
כלא מאמינה, והוא ישב שם בהה בה בחזרה והשתיקה... השתיקה
הכואבת והמייאשת כל כך...
לבסוף פתח את פיו והוציא את המילים כמילים יומיומיות ושגורות
בפי כולם: "אני לא מבין למה את מתכוונת... אני לא שלך ואת לא
שלי, אני של הים, סמוך רק על עצמך ועל אלוהים תמיד אמרו לי...
וכך גם את צריכה לעשות."
פגועה, כאובה, נואשת, רצה משם מבלי להסתכל לאחור. כל אהבתה
שנועדה למענו, בשבילו, כל כולה נעלמה כלא הייתה...
הכאב היה בלתי נסבל, הכאב היה גדול ונורא יותר מאשר אי פעם
ידעה אף על פי כל בדידותה.
לבסוף מצאה עצמה על צוק גבוה מעל הגלים המתנפצים אל הסלעים...

הצורות, הצבעים, כל אלו היו כמהפנטים - כקוראים...
ישבה שם שעות, בכתה, נזכרה, נכאבה, שוב ושוב ללא כל מוצא. הים
האחראי לבדידותה ולמועקתה היה כעת כחבר, כמלאך המושיט כתפו על
מנת לעזור לה בשעה בה זקוקה לכך יותר מכל.
ומשום כך הביאה עצמה לסלוח לדבר הכי יפה שנוצר מעולם - לים.
זוכרת ולא שוכחת את הכאב והבגידה הבדידות והמועקה שגרם לה אותו
המאמין בים...
וכך רצתה לשים קץ לחייה - לבדידותה הבלתי ניתנת לנשוא...

קפצה לתוך הגלים - לחשכה, לאנטי-הרגשה.
הכל בכדי לא להרגיש... הכל בכדי לשים קץ לבדידות שידעה...

כשלהבת שנדלקה וכבתה - כבתה גם היא.
כשלכת המביאה מין סוף - גם היא הגיעה אל סופה.


ובסופה - הייתה היא של הים והוא היה שלה...

הגלים - ידעו לספר מה שקרה שם לא מזמן...