"את הדברים הבאים אני מקווה שאת כבר יודעת" הוא אמר לי. אני,
מבחינתי, בכלל הייתי בשוק. הוא הרי מהבחורים האלה שאפשר לחשוב
שהם שונאים אותך או מעריצים אותך, או כל מה שביניהם, ולעולם לא
ממש לדעת. בשלב מסוים פשוט מתיאשים מלנסות להבין וזורמים עם
זה, שיהיה. לדעתי, הוא בכלל לא מעכל את מה שהוא אמר לי, בעצם,
הוא גם לא כל כך מעכל את מה שאני אמרתי לו.
ראיתי אותו אתמול כמו שבחיים לא ראיתי אותו קודם. הוא ישב
בחצר, שהיתה אגב בשיא פריחתה וליבלובה, כמו באיזה קטע מסרט -
תפס ת'ראש ולא הבין מה נפל עליו ומאיפה. והוא תמיד חייב להבין
מה נופל עליו ומאיפה, וזה גם רק במידה והוא לא מצליח לבלום את
העצם הנופל. נו, זה מן קטע כזה של פיזיקאים, תמיד הכל אצלם
מחושב, גם מה שלא ממש צריך להיות. נגיד, אני יודעת שהוא נמצא
איתה רק מטעמי נוחות. לא, בעצם, "מטעמי נוחות" זו הגזמה, הוא
פשט עשה איזה חישוב ביזארי והכניס לתוכו כל מיני קטגוריות כמו
"כמה היא אוהבת אותי", "האם יש לי עוד אופציות חוץ ממנה", "מה
הוותק שלנו", ועוד כל מיני דברים משונים שהוא חיבר, חילק, דירג
אותם, והגיע למסקנה שהממוצע שלהם הוא איזה 80. לא רע. לא מספיק
טוב לטעמי, אבל זו בחירה שלו. לדעתי צריך לשאוף לסביבות ה-90.
מינימום 88, מה, כמה אפשר להתפשר? יופי, עכשיו גם אני התחלתי
לחשב.

"את היחידה שהצליחה לגרום לי ללכת במשעול הידידניות", הוא
הוסיף. אני יכולה לראות על הכתב שלו שהוא מסמיק. והנה, זולגת
לה דמעה. "הכוכב של מחוז גוש דן" מתנגן ברקע, ובדיוק כך הוא
נתן לי להרגיש. אם זה לא היה בא ממנו, לא הייתי מוחמאת. בכל
זאת, זה היה מכתב די נורמטיבי, עם קמצוץ אמפתיה ואולי אפילו
קצת חיבה, אבל איכשהו, להסתכל עליו, הבנאדם הכי מופנם שיצא לי
להתקל בו, כותב דברים כאלה... נשברתי. גם הוא.

אני המשכתי לבכות. הוא עדיין ישב בספסל בגינה, זאת שמשקיפה על
כל הגליל המערבי עד הים... ותפס ת'ראש. שוב.
"אם את מרגישה לפעמים שאת לא מקבלת אהבה בחזרה..." הוא מסביר.
חייכתי. "תמיד תדעי שהסכנה שאני באמת מחבב אותך קיימת ואורבת
בכל פינה".
וחותם את שמו.
"נ.ב: אופיר גבר על - אל תוותרי עליו".
הוא עוד לא יודע שעשיתי זאת אתמול.