[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלון נחמן
/
ריסים

היד הרכה שלה גיששה על פני,
היא העבירה בקלילות מושלמת את אצבעותיה הארוכות והחמימות על
הסנטר על הלחי על האף, נוגעת לא נוגעת בשפתיי שמנסות לתפוס
אותה, את כולה.
ציחקוקה הרך נשמע וגופה התקפל בין ידי.
"מה קרה?" שאלתי אותה בתימהון וניצלתי את הרגע כדי לתפוס את
ידה סוף סוף בין שפתיי.
היא תקעה בי את המבט הרציני והעוטף שלה, כזה שהיא עושה רק
ברגעים מיוחדים. צללתי לתוך עינייה האפורות.
עכשיו היה תורה לנצל את הרגע ולמשוך את ידה מבין שפתיי, ידה
המשיכה לצייר על גבי שמשות וירחים.
קרבתי את ידי לפניה המאירים, מכונית עברה מחוץ לחלון והאירה את
החדר רק לשנייה, שנייה שהספיקה כדי להבחין בריס אחד שחרג משורת
הריסים הרגילה ונפל לו על לחייה הרכה.
תפסתי את הריס בידי והגשתי אותו לשפתיה. היא ניסתה לתפוס את
ידי בין שפתיה.
"לא לא", עצרתי אותה, "יש פה ריס, את צריכה לבקש משאלה".
היא צחקה. "לא תמכור אותי בסיפורי ילדים", היא המשיכה לצחוק,
"משאלות שבאות על חשבון ריסים וכוכבים שנופלים לעולם לא
מתגשמות..."
היא חייכה אליי ותפסה את אצבעותיי בין שפתיה, הייתה לה הבעה
כזו של "ניצחתי" על הפנים.



עברו כבר יותר משלושה חודשים, אני עדיין מסוגל לחזור מילה
במילה אחרי מה שקרה שם... "משאלות לא באות על חשבון הנופלים",
אני ממלמל לעצמי. "הצלחות בכלל לא באות על חשבון כישלונות",
ככה היא הייתה אומרת אם היא הייתה פה עכשיו.
היא צודקת, אני חושב לעצמי, לנשוף על ריס, לצרוח שאתה רואה
כוכב נופל, לנפנף במשאלה ולא לגלות אחרת "היא לא תתגשם."
אני תופס את אצבעותיי בין שפתיי, מרגיש את החיספוס שבשפתיי
הבקועות. אני פותח את דלת הארון, בוהה בדמות הארוכה והגרמית
שמשתקפת אלי מן הראי, אפילו היא בזה לי. אני נושך את אצבעותיי
ויורק אותן החוצה ממני, מביט בדמות המרגיזה בראי, שעושה יותר
מדי דברים כמוני, אני תופס את השפה התחתונה בין שיניי ונושך
אותה, לא נדרש כוח או זמן רב מדי עד שדם מתחיל לצאת משפתיי
האדומות, ההוא בראי עושה אותו דבר, שילך מפה! שיתן לי להיות
לבד! אני טורק את דלת הארון בכעס ותוקע את הפנים בכר, שרגיל
להיות מלא בדמעות בשבועות האחרונים, עכשיו הוא גם מוכתם בדם.



אני קם ומביט על הנער המרגיז בראי.
"סוף סוף", אני חושב לעצמי, הוא מפסיק את החיוך המרגיז הזה,
סוף סוף גם על פניו יש דמעות ודם. משהו נוצץ לו בין הדמעות אני
מקרב את ידי הקשה אליו ונתקל בזגוגית הקרה של הראי. "יש לך
ריס", אני ממלמל בחוסר חשק.
"ריסים זה שטויות", אני עונה לעצמי.
אני תופס את הריס בידיים רועדות, סוגר את דלת הארון, לא לפני
שאני מעיף מבט בילד המפוחד.
אני פותח את החלון ונושף החוצה את הריס.
"הלוואי שהיא הייתה פה איתי", אני לא שוכח למלמל לפני שהריס
נבלע בשמי הערב.



דנדן, "זה הכל בשבילך" אמרו לפני...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
והעיט ירד על
הפגרים
ויאמר פגר
לפגר:
יש לי ציפור
גדולה בלב
והיא עושה לי שם
שמות


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/7/04 2:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלון נחמן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה