New Stage - Go To Main Page

נקו תירן
/
על ערש דווי

שכוב על גבו,
משותק בפלג גופו התחתון,
צינורות תחובים באפו מכים שורש אל עומקי קיבתו וכאביו,
ועוד אחד מציק כזבוב טורדני תחוב לחור בלחיו.
מסכת חמצן מכסה את פיו ואת אפו. צינור פלסטיק רחב תחוב לפיו
מנפח ללא הרף את ריאותיו ובעת ובעונה אחת דוחק את שפתו העליונה
בכיוון נחיריו, המחררים בכבדות נשימותיו, כמבקש לחונקו.
סבך האינפוזיות נובט מתוך זרועותיו. חישני המעקב צובטים כאטבים
את קצות אצבעותיו, נותנים בהן סימנים אדומים.
ועוד צינורות, מתפתלים דומם תחת השמיכה מנקזים נוזלים צהובים
אל תוך שקיות פלסטיק דקות ורחבות. ואחרים מזרימים במקומם אל
תוך בטנו נוזלים אחרים, חסרי צבע.

האחיות חרישיות ואדיבות.
מידי פעם חולפות, מעיפות מבט אל המסכים המהבהבים כמבינות דבר.
משדרות סביבן יעילות ומקצועיות קרירה.
מידי פעם מזריקות דבר מה להקל על כאביו, להקהות את תחושותיו.
מהדקות את רצועות המגבת הקושרות את פרקי ידיו אל דפנות המיטה
כדי להבטיח שלא ישלוף בתסכול את הצינורות מפניו.

קשובות לכל צרכיו.
לכשיתעורר מידי פעם מפרפר במיטתו, ייגשו, יחייכו, ישאלו אם
ירצה דבר מה שיקל על ייסוריו.
יסירו את המסכה מעל פניו וימתינו לחרחורי תשובתו. ינודו
כמבינות, יחזירו את המסכה למקומה ויבדקו שוב את הרצועות בטרם
ימשיכו אל המיטה הבאה בתור.

התערובת הזאת של כאב ושיתוק מערפלת את הנשמה כסם בלתי מזוקק,
כיין חמוץ.
אבל הוא יודע. אותו לא ניתן לרמות.
יודע כי גם הסדין הלבן, גם החדר הארוך שבקצהו אור פלורסנטי
בוהק, גם הדומיה המועצמת על ידי הרשרושים והלחשושים החרישיים
התמידיים. כולם חלק מאותה תפאורה שתפקידה האחד הוא להוליך
שולל.
יודע כי גם המלאכיות בלבן, כלותיו של השטן, משרתות את אותה
מכונת מוות משומנת המעכלת את כל האנושי והטוב.
יודע כי הכל כאן מכוון לפי המשוואה שחישבו מתמטיקאים מרוחקים,
שפתרונה מייצג איזה שיא בגרף הסבל/ זמן. ויודע כי כל מיטה
שמתרוקנת תתמלא, מכוח הסדר הכאילו נצחי, באופן מידי על ידי
איזה קורבן חדש.

כן הם ניצחו. האשליה מושלמת כמעט ואין איש שעושה דבר כדי
לשוברה. וגם אם קיימים אי אילו תאים מחתרתיים בהם רוחשת עוד אש
המרי, הרי שאין עוד איש שבכוחו או בתבונתו לשנות דבר. אולי
באיזה עתיד מרוחק מונחת עוד תקווה. אך איזו תקווה רוויית ייאוש
היא זו. בכל אופן, לו עצמו ולאלפים החולפים בתחנה אחרונה זו
הדבר כבר אינו משנה.

הוא מרים קלות את אצבעו. ומייד, חרישית וצייתנית כתמיד, גוחנת
מעליו אחות לבנה ויפה. מחייכת ומסירה את מסיכת הפלסטית השקופה
מעל אפו וממתינה למוצא פיו היורק.
הוא אומר לה בשקט, "מעולם לא הייתי אדם מאמין". היא מחייכת
בהבנה ועוד מעט תפטיר דבר מה על כך שאין בכך בושה אם ברגעים
קשים נתלים גם באלוהים, זה בהחלט מובן.
הוא מרים במאמץ ראשו מהכר ולפתע זועק בגרון ניחר אך בעוצמת קול
חזקה יחסית המרחפת לרגע מעל לשקט הנצחי והרחשים התמידיים.
"אבל עכשיו אני מאמין, מאמין רק בגלל הסיכוי שקיים גיהינום. מי
ייתן ותשרפו בו כולכם בייסורים לעד ולנצח נצחים!"

התנועה במחלקה קופאת לשבריר שניה. האחות מחייכת, תחילה במבוכה
ולאחר שניה בחצי לגלוג, כאילו אומרת "כן גם דבר כזה צפוי
ברגעים כאלו, אבל אין בכוחן של קללות להועיל לך", ותוחבת בחזרה
את צינור החמצן לפיו. מהדקת את הרצועות, מעיפה מבט בוהה במסך,
בודקת בהשתקפות האפלה את הארשת האדישה והמקצועית שעל פניה
וכשנחה דעתה מתרחקת שני צעדים אחורנית.

נדה בראשה לרופא שצץ במהירות ובשקט למרגלות המיטה בעקבות
המהומה הנקודתית. וממשיכה הלאה בדרכה.
הרופא עוטה חלוק שחור. ידיו מכוסות ככפות עור שחורות ומבריקות.
לראשו מגבעת רחבת שוליים המטילה צל שחור כדיו על מסיכת הנחושת
שעוטות פניו. עיניו הזעירות מציצות מבעד לחורים קטנים. חרטום
המסכה המחודד, הארוך והמחורר, המלא בקצהו עלי פרחים יבשים
וריחניים, מקנה לו מראה של חולד עיוור.

הוא ניצב כך, בדומיה, עוד מספר דקות, מביט באדם הכפות למיטה,
עד שהתנועה בחזה העולה ויורד בכבדות דועכת.
לאחר מכן הוא פונה והולך מבלי לומר מילה.

26/6/2004



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 29/7/04 7:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נקו תירן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה