'כל הזמן משחקים משחק. לפעמים משחקים שאין משחקים משחק.
אם אראה לכולם שאני יודע שמשחקים את המשחק שאין משחקים משחק,
אשבר את הכללים ויענישו אותי.
אני חייב לשחק את המשחק שאיני רואה אותם משחקים'.

"קשרים" מאת ר. ד. ליינג

תקציר
מי שולט במצב? זו השאלה המרכזית של עלילת "להפיל את הממשלה".
מי שולט ומי נשלט. מי נמצא למעלה ומי למטה. למי יש כוח
והשפעה.
שליטה. כוח. פוליטיקה. אהבה. סקס מטריף (או מטורף) ופצצה
מתקתקת,יחד עם דמויות לקוחות מהנוף הארצישראלי, הם האלמנטים
המרכזיים בהתפתחות הסיפור.

במציאות של ישראל, תמיד יש מישהו שמוכן לפעולה. תמיד יש מישהו
שרוצה לעשות מעשה. תמיד יש מישהו
שלוחץ על הדק, על המתג, על הכפתור וגורם לתגובת שרשרת,
לתהפוכות, לפיצוץ, לרעידת אדמה, להפלת הממשלה.
אבל מה קורה כשמשהו משתבש? כשנדמה לכולם ששולטים במצב וההפך
הוא הנכון?

אחרי תהפוכות רבות, ממשלה חדשה קמה בישראל. ממשלת אחדות
לאומית. כחלק ממאמציה לקידום תהליך השלום באזור, הממשלה מגיעה
להסכמות ראשוניות עם סוריה בנושא רמת הגולן.
יום חמישי 14 בנובמבר 2002 נקבע למועד חתימת הסכם שלום ראשוני
בבית הלבן בוושינגטון.

קבוצה של מתנגדים מקימה חממה.
חממה של רעיונות, של כוחות, של פעולות עם מטרה אחת בלבד: להפיל
את הממשלה.

אלי חיימון, שר התקשורת, פועל לקידום האינטרסים הלאומיים של
ישראל ושלו.
לאה פמודה, מזכירת השר, מגלה על עצמה אספקטים חדשים באישיותה
ורק דרך הגשמת פנטזיות מטורפות מצליחה להוציא אותם מתוכה.
מ.ל., מפקד בשב"כ, מקים את ארגון החממה. מושך בחוטים. מאמין
שתכניתו תצליח. שישלוט במדינה.
אריה ג'ייקובסקי, פעיל מתנגד להסכם עם סוריה, מנצל את הזדמנות
כדי להתמקם במרכז העניינים ומשחק תפקידים רבים כחלק מתכנית
החממה. הוא מוכן 'לעשות הכל' למען המולדת ולמען התענוג העצמי.
ח"כ רות גולדאן ונשיא בית המשפט העליון, השופט יוסי אלוני, זוג
של מטפסים לצמרת, מגלים כמה קשה יכולה להיות הדרך, ועד כמה
אכזרית יכולה להיות המציאות כדי להישאר שם.

אזהרה מס' 1
הקורה מוזהר שבפרקים מסוימים יש קטעים עם תוכן ותיאורי סקס
מפורשים.
המחבר ממליץ שאלה העלולים להיפגע ידלגו על פרקים אלו.
אלה שמאוד מעונינים בקריאה (ובעשייה), מומלץ שיעשו את זה עם בן
זוגם. תמיד בצורה בטוחה, בראיה ובהסכמה הדדית.

ראו הוזהרתם.

אזהרה מס' 2
המחבר טוען שכל הדיאלוגים בסיפור זה הם פרי דמיונו. בכל זאת
הוא מודה שבעקבות פעילותו המקצועית, במשך השנים הייתה לו
ההזדמנות להכיר ולהיות בקרבת כל הדמויות שמופיעות בעלילה. קווי
הדמיון עם המציאות הישראלית אינם מקריים.

ראו הוזהרתם!
ק. קלמן

001 - עזה, יום חמישי 13 ביוני 2002 - שעה 22:30

אחד, אחד הגיעו ארבעת המוזמנים לבית הקטן והעלוב באחת מסמטאות
המצניחות של עזה.
ראפיק חוסיין, חיכה להם בדלת הכניסה. מזהה אותם, בודק שהם אינם
חמושים ומכניס אותם במהירות.
ארבעת המזומנים היו מאוד דומים. כולם בני 22-25. שיער קצוץ
וזקן לא מגודל אך מאט בולט בסנטר. הם חיכו לשעתם הגדולה והיא
סוף, סוף הגיעה.
הם הרגישו שמתקרבים לשעת תהילתם. זה היה ניכר על פניהם. קרנו
מאושר. הניצוץ והברק בעיניהם האיר את עוצמת אמונתם העיוורת
שזרמה בעורקיהם. הם סיימו בהצלחה קורס לוחמים. מפקד החיזבאללה
שהכין אותם עם תכנית מפרכת שכללה פעילות גופנית להישרדות בשטח
עיון, הכרת ארץ האויב ופח"ע מתקדם בנושא מטעני נפץ. הוא היה
למורה דרך שלהם ולקח אותם לכל מקום ופינה בארץ ישראל. לימד
להכיר את מיקום הישובים, את הרחובות בערים, את הכבישים ואת כל
הצמתים. שום דבר לא היה נתון מקריות. הכלל מתוכנן מראש.

בבית המוזנח, יחד עם ראפיק והארבעת המוזמנים היו גם עוד שני
אנשים. אחמד וסואיל. המפקדים של הפעולה.
הם היו גאים מאוד מפלוגתם. שנים חיכו לרגע שיכולו לפעול
מבצעית, והרגע הזה הגיע. השמועות שזרמו בצינורות המקובלים הלכו
והתחזקו מיום ליום. למרות שהמסלול המדיני עם ההנהגה הפלשתינית
התקדם לידי חתימת הסכם מסגרת לפתרון קבע, אלה שחשבו שהמסלול
הסורי ננטש לטובת עניינם, הופתעו. היה ברור שנפל דבר במזרח
התיכון. ממשל בוש החדש בארה"ב לחץ והצליח להביא לכריתת שלב
ראשון של הסכם שלום בין ישראל לבין סוריה. עצם העובדה שהסוד
נשמר היטב, שטרם הודלף לעיתונות, ושלא היה עדיין שר בישראל
שלקח על עצמו את כל הקרדיט, חיזק בלב מתנגדי כל הסכם באזור,
שאכן העניין הסורי סגור. עכשיו היגיעה תורם להראות לעולם מה הם
ידעו לעשות ומה הם היו מסוגלים לעשות כדי לקדם "בברכה" את
השלום במזרח התיכון.

חום כבד עטף את הלילה. ילדים יחפים שיחקו כדורגל ברחוב מלא
ביוב ואחרים התאמנו בזריקת אבנים לפנס ביחיש שנותר בסימטא. קול
המואזין קרה לתפילה ולג'יאד. במקום שרר שקט מוחלט, הם ישבו על
הרצפה במעגל וחיכו. חיכו לאברהים אבן סילוואן. הם פגשו אותו רק
פעמיים לאורך הכנתם. הוא היה המנהיג. קשה לדעת איכן הוא נמצא.
ממודר. בא ונעלם.

לפתע השקט נקטע עם רעש של צמיגים עוצרים בחוזקה מול הבית.
ראפיק שזיהה את קול המנוע מתקרב יצאה כמו טיל לכניסה כדי לפתוח
את הדלת ולקבל את פניו. הדלת נפתחה ואברהים נכנס בזריזות. כולם
קמו והצדיעו למנהיגם.

"שבו." כולם התיישבו במעגל. עיניהם נעוצות במנהיגם. "מחר אתם
יוצאים לביצוע פעולה מאוד חשובה. שמותיכם ייחרטו באש בתולדות
המאבק שלנו נגד הכובש הציוני. לוחמים רבים כמוכם, שהידים
אינתיפאדת אל-אקסה, כותבים פרק נוסף מפואר בהיסטוריה של
מאבקנו.זה יימשך כל יום, כל יום, כל יום. ומחר זה היום שלכם."

אברהים לבש ג'לביה לבנה ובראשו כפייה עם משבצות. הסתובב סביב
המעגל ודיבר בקול החלטי. "היו לכם אימונים קשים ואני יודע שאתם
ששים לקרב, להוכיח את מה שלמדתם, את נחישותכם ואת אהבתכם
לאללה."  קולו נהיה יותר מחוספס ותקפני. "אני משוכנע שתבצעו את
משימתכם בצורה הטובה ביותר ושתביאו כבוד גדול לעמנו שלא מוכן
לקבל את הכניעה של העולם הערבי מול ישראל." הוא פרס מפה גדולה
במרכז המעגל וציווה לכולם להצטופף . "זה מה שתעשו מחר."
הלוחמים שעוד לא הוציאו הגה מפיהם סגרו את המעגל סביבו.
"תתחלקו לשתי יחידות. בכל יחידה מפקד ושני לוחמים. אחמד, אתה
תהיה המפקד של היחידה M- 1 ותיסעו לירושלים, ואתה סואיל תהיה
המפקד של היחידה M- 2 ותיסעו לתל אביב." הם הנהנו בראשם
בהסכמה. בשעה 04:30 תצאו לדרך מכאן ברכבים שהכנו במיוחד
בשבילכם כאילו אתם פועלים שיוצאים לעוד יום עבודה בישראל.
M- 2, רכב נוסעים מדגם דוקטו יחכה לכם בשעה 07:15 בתחנת הדלק
בצומת ראם". הוא סימן את המקום המפגש והמשיך את המסלול עד לב
ליבה של תל אביב. M"- 1, רכב דומה יחכה לכם בשעה 07:30 בתחנת
הדלק בצומת נחשון." אברהים הצביע על הנקודה במפה בכביש מס' 44
לכיוון ירושלים. בתחנות, תחליפו בגדים, תעלו על הרכבים ותיסעו
ישר אל המטרות שלכם. הבנתם?" שאל בטון כבד.
"כן המפקד!" ענו כולם בקול אחד.
"הפעולה תבוצע מחר בשעה 08:00 בדיוק. M- 2, אתם תגיעו לתל אביב
עד לגשר השלום, שם תרדו ותפתחו באש לכל עוברי אורח לכיוון תחנת
הרכבת ותזרקו את הרימונים למכוניות ולאוטובוסים העומדים בצומת
מול מרכז עזריאלי. ברור?" שאל בסמכותיות. "ברור מאוד המפקד!"
ענו אנשי היחידה M- 2. הוא הפנה את מבטו לאחמד ולצוות השני
והמשיכך בתדרוך.
אתם, תגיעו עם הרכב עד לגני סחרוב בכניסת ירושלים. כשתגיעו
למקום, תפתחו באש נגד כל הרכבים העומדים ברמזור, בטוח יהיו
הרבה אוטובוסים עם מתפללים שעולים לכותל. תכוונו גם לכל
החיילים ולמשטרה הנמצאת במקום. הבנתם?" עיניו נצנצו. הוא דמיין
את הכאוס במקום ואיך אוכל להעמיד דרישות לצוות המו"מ המדיני
אחרי שיזקוף את הפעולה לזכותו. לא יהיה שום הסכם שלום באזור
שלא לוקח בחשבון את האינטרסים שלהם.
"הכל מאוד ברור המפקד!"
"אללה ואכבר!" צווח איברהים.
"אללה ואכבר!" ענו כולם כאיש אחד.

ראפיק, שנשאר קרוב לדלת הכניסה, קם לפתוח. מייד נשמעה הנעת
המנוע של המכונית, תוך שניות, אברהים נעלם מהמקום. הסמטאות
הצרות כאילו בלעו אותו. השעה כבר הייתה 23:00, הלוחמים התגודדו
לתפילה משותפת והכינו את עצמם לשינה קצרה. ראפיק כיבה את
האורות והתכונן ללילה ארוך של שמירה. בחצר האחורית, במרפסת על
גג ובכניסה.

בדיקה של כל מקום כל חצי שעה. באחד מהסיבובים, הוא עלה למרפסת
בגג הבניין ומשם השקיף לבתים השכנים ודרכי הכניסה לרחוב. היה
שקט. חם מאוד בליל יוני, ושקט. רק פנס דלוח האיר את המקום. על
פתק קטן הוא רשם את אשר שמע. קיפל והכניס לכיסו. בשעה 03:00
ירד לבדוק את הכניסה. קולות המואזין נשמעו היטב בשכונה. הוא
פתח את הדלת והציץ החוצה לבדוק את השטח. מהבית הסמוך, יצאה
דמות עטופה בג'לביה שחורה והתחילה להתקדם לעברו בצעדים מהירים.
כשחלף על פניו, הושיט את ידו. ראפיק, בזריזות, העביר לו שקית
קטנה, שחורה. כל הפעולה ארכה כחמש שניות. הדמות המסתורית נעלמה
בחושך בדרכו צפונה באותה מהירות שהופיע קודם. ראפיק חזר לסיבוב
השמירות האחרונות לפני שיעיר את אנשיו.


בשעה 03:45 צלצול הטלפון העיר את סגן שר הביטחון. קולו של נ'
הסגיר צרות.
"כן, אדוני, כבר נתנו הוראות לכל היחידות. יש לנו התרעה ברורה
על פיגוע ורמת הכוננות היא מקסימלית."
סגן שר הביטחון הסתכל על השעון והבין שמחכה לו יום קשה. "לא,
אדוני, לא יצליחו להגיע רחוק. אנחנו יודעים בדיוק את מקומות
המפגש שלהם ואת תכניותיהם. אנו נעצור אותם לפני שיצליחו לבצע
את זממם. כן, אדוני, אני אדאג לעדכן אותך בצורה שוטפת... כן,
אדוני, הבנתי, גם את השרים של הקבינט הביטחוני. אין לך מה
לדאוג, אני אטפל בזה מיידי. כולם יקבלו את כל המידע בדקות
הקרובות. אין לך מה לדאוג, הכל בידיים שלי. הכל יהיה בסדר."

בשעה 04:30 ראפיק העיר את כל האנשים שהיו בבית. הם סידרו את
חפציהם, ניקו את המקום ויצאו בשקט מבלי להשאיר סימנים שהיו שם.
בכניסה חיכו שתי מכוניות סובארו זהות. על פי החלוקה שקבלו
בתדריך, כל יחידה עלתה למכונית שתיקח אותם לנקודות המפגש.

בשעה 05:00 שוב צלצל הטלפון בביתו של סגן שר הביטחון. "כן,
אדוני, יש לנו בשורות טובות." זה היה שוב נ' על הקו. "אנחנו
עוקבים אחריהם. ניתן להם לעבור את מעבר הגבול ואז נחכה להם
בנקודות המפגש. נסתער אליהם ועל אנשי הקשר שלהם מבלי שאף אחד
ירגיש מה קורה. ניקח את כולם לחקירה ואחרי שנקבל את
האינפורמציה שרוצים כרגיל, 'נפרק אותם'. נכון אדוני, בנוהל
הרגיל. פשוט מאוד הם 'ייעלמו' ואף אחד לא יידע מה קרה אתם. מה
אתה אומר אדוני? הפעם אתה מעדיף פיצוץ במוסך? שזה ייראה כמו
חיסול חשבונות בניהם? אין בעיה אדוני, כך זה ייעשה." קולו של
נ' נשמע משועשע מהרעיון שקיבל. הוא ידאג לכל הפרטים ולהצלחת
המבצע כדי שמפקדיו יהיו מרוצים ממנו. הוא יקודם ויקבל על זה
צל"ש. "מה אתה מבקש אדוני?, להודיע למי? ל'ראש' לא, אבל למשנה
כן? כדי שזה יעזור להם לשקם את שמם? אנחנו חייבים לשתף אותם
בעניין הזה? בסדר..., בסדר... קבלתי. אתה מבקש ליידע את היחידה
המבצעית המיוחדת? נראה לך הכרחי, אדוני? לא, לא..., חשבתי שהכל
תחת שליטה ושאין צורך לערב את מ.ל. בפרשה כה קטנה וחסרת
חשיבות. אני מסגול לנהל את העניין לבד, חוץ מזה אתה זוכר מה
קרה בפעמים קודמות שהם היו מעורבים... כן, כן, צריך לתת להם
עוד צ'אנס. כן, אדוני, כמובן אדוני. אני אעשה את זה למרות
שמהצד שלנו הכל יתקתק כמו שעון. הכל יהיה בסדר. אתה תקבל את כל
הקרדיט, רק, אם זה לא לבקש יותר מידי, אל תשכח להזכיר אותי
בפני רה"מ..., כן אדוני, תודה רבה, אדוני. אני מאוד, מאוד מודה
לך על תמיכתך. אעדכן אותך ברגע שיהיו חדשות. להתראות."

בשעה 05:15 הסובארו עם הצוות M- 2 עבר את מחסום ארז בלי בעיות
מיוחדות. עבור החיילים הם נראו כעוד קבוצה של פועלים פלשטינאים
שיצאו עם תיקי האוכל שלהם לעוד יום מפרך של עבודה בישראל.
אחריהם נצמדה פג'ו 504 שבתוכה היו 4 נוסעים שנראו כעוד כמה
פועלים ערבים. פג'ו נוספת חיכתה ליחידה השנייה, אבל הסובארו של
M- 1 לא הגיעה למחסום בזמן. אחרי נסיעה קצרה משהו בחשמל של
הרכב גרם לו לעצור בצד הדרך. המצבר כנראה היה ריק. ניסו להניע
את הרכב, אבל לא הצליחו. אחמד, שהכיר היטב את האזור, רץ מהר
לכיוון הבניינים הסמוכים לכביש, קפץ מעל הגדר, ונעלם. אנשיו
חיכו בלחץ ובקוצר רוח. כעבור 10 דקות הוא חזר עם פולו קלסיק
אפורה. נראה כחדשה, עם לוחיות זיהוי צהובות. רכב שנגנב מוקדם
באותו ערב והוברח לשטח האוטונומיה. עוד אחד מהאלפים שעוברים את
הגבול כל לילה. לפני שהגיע לפירוק, אחמד שילם עבורו וביקש רק
שיחליפו את הלוחיות כדי להקשות על המשטרה לעקוב אחריהם. במוסך
היו עשרות זוגות של לוחיות ישראליות צהובות מרכבים שהגיעו
באותו לילה ומהימים הקודמים, בקשה כזאת לא הייתה בעיה. אנשי
היחידה עלו על הפולו והמשיכו את הנסיעה צפונה. אחמד נסעה
במהירות מטורפת כדי להדביק את פער הלו"ז. אם יגיע באיחור רב
למחסום, תהיה המתנה קשה בתור.

בשעה 05:30 סגן שר הביטחון התייעץ עם עזריו כששוב צלצל הקו
האדום. "כן, אדוני. לצערי שמעת נכון. הייתה תקלה קטנה. טוב...
M- 2 בדרך לצומת ראם ושם נעצור אותם, אבל M- 1, איך להסביר את
זה... טוב, עדיין ניתן לתקן את הביעה... אתה רוצה לדעת מה קרה?
טוב, הסובארו שלהם לא היגע למעבר הגבול. אנשינו מצאו אותה בצד
הדרך כמה קילומטרים לפני נקודת המעבר... לסגור את הגבול? בשעה
כזאת כבר לא נראה לי אפקטיבי אדוני. כן, כן, אדוני. אני בהחלט
מסכים אתך שזה מסוכן ביותר שהם מסתובבים בכבישי הארץ ואנחנו לא
יודעים היכן הם. להעמיד מחסומים בדרך? לדעתי זה עלול לתת להם
רמז מוקדם מידי שאנו יודעים עליהם. מה אני מציע? להמשיך
בסריקות מבלי לעורר תשומת לב מיותרת. סמוך עלי, הכל יהיה בסדר.
לדעתנו, או שהם לא הצליחו לצאת ונטשו את הרכב או מסיבה כלשהי
החליפו רכב בשלב מוקדם..., רק רגע אדוני, הנה מגיע מידע חדש
מהשטח. בשורות טובות אדוני. אנשינו מוסרים שראו אותם חולפים
במכונית משפחתית אפורה. איזה דגם? לא יודעים..., שניים קדימה
ואחד אחורה. ראו אותם עם תיקים ירוקים ומניחים שבהם מסתירים את
הנשק. אתה רואה אדוני, אנחנו בכל זאת מצליחים..., מה אתה אומר?
ליידע מייד את מ.ל.? אם אתה עומד על כך. כן? נכון שעומדים
לרשותו כוחות מיוחדים מאוד מיומנים. נכון מאוד ששיש להם אמצעים
לא מוגבלים... אבל אתה זוכר מה קרה בירדן. כן, נכון, מ.ל. לא
היה מעורב בזה, ובכל זאת הייתה לו איזה אחריות על זה..., לא?
הוא לא? ליידע אותו בכל זאת? בסדר אדוני, אני אדאג שיתקשרו
אילו מייד.

אחמד נהג בכבישי הארץ בביטחון רב. הוא הכיר את הדרכים. הוא
שיחזר פעם נוספת בראשו את המסלול. בצומת בני דרום באשדוד לפנות
ימינה לכנות, שם שוב ימינה לצומת ראם. בתחנת הדלק לפנות שמאלה
בכביש מס' 3 לכיוון ירושלים. לנסוע ישר כל הזמן, לעבור את פסי
הרכבת בבית חלקיה, לחלוף מול הבסיס הצבאי מימין ולראות את
מטוסי ה- 16F ממריאים למשימות, לעבור את פסי הרכבת מעל נחל
סורק ולהגיע לצמות נחשון. לפנות ימינה ולהיכנס לתחנת הדלק כדי
להחליף רכב. בשעה 07:25, אחרי נסיע קשה ומתוחה בכבישים
העמוסים, הגיעו לצומת נחשון. כשפנה ימינה, אחמד הבחין מרחוק
שבתחנה הדלק משהו לא בסדר. כמה מכוניות שחורות הקיפו רכב
נוסעים. מרחוק היה לו קשה להבחין במדויק. הוא לא ידע אם זה היה
הדוקטו שלהם, אבל חשש שכוחות הביטחון הישראלים עלו עליהם ולא
רצה לסכן את המבצע. במהירות החליט להמשיך את הנסיעה בפולו
האפורה. כשחלף מול התחנה ניסה לראות אם אכן מחכים להם, אבל כבר
זה לא היה חשוב. הוא לחץ על דוושת הגז והחל את העלייה
לירושלים. לאל-קודס.

כמו בכל בוקר בשעה 06:30, מ.ל. סיים את ארוחת הבוקר שלו. ארוחה
קלה, לייט. מיץ תפוזים טבעי וקרקרים דלי שומן. הוא עמד לקחת את
מחבטי הטניס שלו ולחמם את מנוע המזדה הכחולה כשצלצל בביתו הקו
האדום.
אופס, משהו קורה... מי רוצה לקלקל לי את ההתחלה של יום כל כך
יפה? הוא הרים את שפופרת וחיכה לשמוע.

"MY DAY,MY DAY, קוד אדום." הקול נשמע מאוד רציני אך עצבני.
"אני חוזר, קוד אדום."
"D-DAY/D-DAY, מה יש לנו היום?" שאל מ.ל. בכעס. משחק  הטניס של
הבוקר הלך וכנראה גם המשך היום.
הוא שמע תקציר האירוע ובקשה דחופה שיגיע למטה יחידתו לקחת
פיקוד. מ.ל נאנח בכבדות.
"באיזו שעה התקבלה ההודעה הראשונה? מה? היה להם את כל המידע
ובכל זאת הצליחו לחמוק? איבדו את הקשר עם אחת מהחוליות? מה
קורה להם? הם בדרך לתל אביב למרכז עזריאלי ולירושלים!? אנשינו
עוקבים אחרי המחבלים שנוסעים לתל אביב? כל הכבוד!
מה?...שלושה-ארבעה אנשים ברכב אפור אבל אינכם יודעים לאן בדיוק
בירושלים? אלוהים אדירים! מה יש להם? שוב נרדמו? אאה!, נ' חשב
שלא היה צורך להתקשר אלי ולערב אותנו מוקדם יותר? אני עוד אראה
לו! איזה דפוק, יש לו חרא במוח. הוא מוכן לסכן את העם כדי לקבל
צל"ש. אני כבר אטפל בו... כן, נכון, אתה לא הכתובת סליחה."
מ.ל. חשב מהר. לא נשאר הרבה זמן. היה עליו לפעול מהר. "או.
קיי, תשמע טוב ושיפעלו בדיוק כפי שאני אומר לך. תוך כדי שמיהר
לרכב, התחיל לתת הנחיות. "מבלי לעורר תשומת לב, אני רוצה צוות
שלנו בלבוש אזרחי על גשר לה-גרדיה ועוד אחד ביציאה של השלום.
בירושלים, תוך דקות אני רוצה חוליה קטנה של תצפיתנים, שניים לא
יותר, על גשר הראל. תשלחו כמה רכבים שייכנסו לזרם המכוניות
העולות לירושלים מכיוון מוצא. בכל רכב שני אנשים בלבד. שיחידת
האופנועים תתכונן ושאף אחד לא יעשה כלום בלי אישורי. ברור?
אינני רוצה גיבורים מתים בשעה כזו של הבוקר. צור קשר עם ח',
שמייד יעלה לאוויר שני מזל"טים ושיתחילו לסרוק את הכביש
לירושלים וידווחו על כל רכב שנראה להם חשוד עם שלושה-ארבעה
נוסעים שיש להם תיקים בקינה." הוא מסר את הפקודות בדייקנות,
כאילו הוא מעלה תכנה ממחשב ומייד מתחיל את הפעלה. תרכזו את כל
המידע האפשרי על הרכבים האפורים הנעים לכיוון העיר. לצלם אותם
מכל הכיוונים. כולל מספרי הרישוי שלהם. לנסות לראות את תווי
הפנים של הנוסעים ולהריץ את התכנה של המחשב שלנו עם התמונות של
חשודים פוטנציאלים. לבדוק עם יש התאמה. ברור? שהמערכת תשאיר על
המסך רק את אלה שיש להם 90% התאמה ומעלה. ברור? להתקשר למאיר
דהן בעירייה. שיוציא מייד שני משאיות לאיסף זבל לכביש. לא
איכפת לי עם הם צריכים להיכנס נגד כיוון הנסיעה! צריך להאט את
הנסיעה של הרכבים, הבנת?" מ.ל. רתח, איזה מטומטמים. כמה זמן
יקר נאבד. אם הוא לא יצליח לעצור בעדם, הבוקר הזה ייגמר רע
מאוד. "אתה רושם? אני ממשיך. האופנועים. אני רוצה  2 בחליפות
עור, 4 זוגות סוזוקי של 1000 סמ"ק, שיבואו ממבשרת וייסעו בין
המכוניות. שיחכו לפקודה שלי! שלא ינסו כלום. הבנתה?  או. קיי,
דבר אחרון, תשלח 2 רכבים שלנו לכביש ולפני גני סחרוב, שיעשו
תאונה קלה. שאחד ייכנס מאחורה לשני ושירדו מהכביש. זה בטוח יאט
את הנסיעה בגלל כל הסקרנים. ברור? או. קיי. אני יוצא לדרך.
אגיע למטה תוך 7 דקות. שאנשיי יהיו מוכנים. להתראות." הוא לא
הפסיק לחשוב על נ', ועל הדרך שפעל. איך אחרי כל הפאשלות שהיו,
הוא מרשה לעצמו לשחק אותה גיבור ולא לשתף פעולה עם הכוחות
שאומנו במיוחד כדי לטפל במצבים כאלה? שוב מלחמות של גנרלים,
אה? אני עוד אראה לו ולחברים שלו. קודם כל אטפל במחבלים
המחורבנים האלה ואחר כך כבר אמצע את הזמן בשבילו.
בשעה 07:43, כל הכוחות כבר היו במקומם וחיכו להוראות של מ.ל.
המזל"טים סרקו את הכביש והעבירו תמונות חדות של רכבים שנראו
חשודים. מ.ל., לקח פיקוד, בקור רוח ומבלי להתאמץ, הראה לכולם
איך לנהל מצבי חירום בלי להיכנס להיסטריה. לנ' לא התקשר. עכשיו
שהפיקוד בידי, אם הוא רוצה, שירים טלפון. הוא יודע איכן למצוא
אותי.

בשעה 07:45 הפולו האפורה של אחמד נכנסה לכביש מס' 1, השתלב
בזרם העולים ללב לירושלים. היה עומס כבד על הכביש ומהירות
הנסיעה הלכה ופחתה. "אם לא נצליח להגיע לכניסת העיר, בשעה
08:00 נפתח באש במקום שנהיה. ברור?" אמר בהחלטיות. "כן המפקד."
ענו בקצרה אנשיו. הוא ידע שהכביש הפקוק יספק לו מספיק מטרות
כדי לכוון אליהם.

הנהגים הסובלים בדרך קבע בעליה לירושלים החלו לאבד את סבלנותם.
התנועה זזה לאט מידי. נשמעו צפצופים, כמה קללות, מכוניות
שמנסות לחתוך מנתיב לנתיב כדי להתקדם מטרים ספורים בלבד.
משאיות הזבל האטו עוד יותר את הנסיעה. מי הוא הדביל ששולח
מכוניות כאלה לכביש על הבוקר? אין מי שמתכנן את העניינים
ברשויות המקומיות? ועוד אנחנו משלמים מסים כדי לתחזק אותם? אוי
אלוהים...

"כמה רכבים יש לנו מסומנים על המסך?" שאל מ.ל. למפעיל המחשב.
שעון גדול מעל המסכים הראה את השעה 07:54. לא נותר זמן רב. רק
6 דקות. "יש לנו 7 רכבים שמתאימים לתיאור, אדוני." ענה לו א',
קצין צעיר שנראה כמו בירוקוף, גאון המחשבים בסדרה ניקיטה,
שבמיומנות תיקתק על המקלדת וסיפק את המידע למ.ל. "או. קיי., תן
לי אותם בתקריב ותמקם אותם מהבהבים על המפה."

אדרנלין רב זרם בעורקיו. היה דרוך אך לא מתוח. "מייד, אדוני."
א' הקיש על המקלדת ומ.ל. ראה את צילומי האוויר של המכוניות
והתקדמותם על המפה. "תן לי קולז-אפ של כל מכונית. מהר. חשוב לי
כל פרט. הדגמים, הנהגים, המספרים."
מ.ל חיפש קצה חוט כדי לאתר את הפצצה המתקתקת המתקרבת לעיר.
השעה כבר הייתה 07:57:40.
אחמד סיים את הסיבוב האחרון בעלייה לירושלים וכבר ראה את
הרמזורים ואת השלט על ההר
.Welcome to Jerusalem 2000 "תכינו את הנשק ואת התחמושת." פקד
לאנשיו.
א' הריץ כמה תוכנות וכל הפרטים החלו להופיע על המסך. על כל רכב
שהתקדם לאט על המפה הופיע את מספר הלוחיות שלו כפי שקלטו אותו
מצלמות המזל"טים.
מ.ל. קפא במקומו ולא יכל להאמין את אשר ראו עיניו. כל כך הרבה
אנשים היו מעורבים במבצע הזה ואף לא אחד ראה משהו כל כך ברור
כפי שהוא ראה אותו. בלעדיו העסק הזה היה נגמר רע. רע מאוד.
"או. קיי., יש לי אותם מול העיניים." צעק כדי שכולם ישימו לב
אליו וישמעו את פקודותיו. "האופנועים, שינועו קדימה ושישתלטו
על הפולו קלסיק שמספרה 61-142-25, לחסום אותם מכל צד ולהיכנס
לתוך הרכב מכל דלת בניסיון  להכניע אותם ולהשאיר אותם חיים. רק
אם יש התנגדות בירי, לחסל אותם במקום. לא לקחת שבויים."
על המסך הענק הוא ראה איך אנשיו על האופנועים התקדמו עד כדי
סנטימטרים מהרכב. "עכשיו!" פקד.
בשעה 07:59.12, מ.ל. שוב ניצח. כמו פעמים רבות בעבר. על המסך
ניתן היה לראות את אנשיו משתלטים על הרכב, מפתיעים את המחבלים
ומכניעים אותם בלי קרב. הפולו הוזזה לצדי הכביש.
כל הצוות שלו צרח בשמחה, צעקו ללא הפסק צעקות ניצחון. "הוא
גדול, הוא גדול, הוא גדול..." הקיפו אותו ומחו לו כפיים. בירכו
אותו וטפחו על השכם כאות הוקרה. "תודה, אבל על תמחו לי כפיים.
זה השיג של כולנו. בלעדיכם ובלעדי אנשי השטח לא היינו יכולים
להצליח במשימה. אתם החשובים. אתם הגדולים באמת." ניסיונו לחלק
את הכבוד עם צוותו לא כל כך הלך לו. כולם שוב החלו בקריאות
שמחה וניצחון. אחד מהקצינים ביקש קצת שקט.
"אדוני, ההפך הוא הנכון. בלעדיך אנחנו לא היינו קיימים. לא
היינו יכולים לתפקד ביעילות ובנחרצות שהנך דורש מאתנו. כבוד
גדול זה לשרת את המולדת, אבל הוא מתעצם כפליים מכיוון שאנחנו
עושים את זה תחת פיקודך. תודה לך." מ.ל. הרגיש נבוך. לא ציפה
לתגובה כזאת. כולם שוב החלו לשיר ולחגוג.

כשבשעה 08:02:20 נהגים מאוד עצבניים בכניסה לירושלים, המשיכו
לצפצף ולקלל, מ.ל. מילא כמה טפסים וחתם על כמה ניירות. א'
התקרב למפקדו ובצניעות פנה אליו. "אדוני, איך ידעת שזה הרכב?"
מ.ל. חייך וענה לו בפשטות.
"קל מאוד. תבדוק ברשימת הרכבים הגנובים מאתמול או מהימים
האחרונים ותגלה שביניהם יש גם מונית.
הבנתי שהם לא שמו לב לפרט חשוב זה כשהרכיבו את לוחיות הזיהוי
על הפולו האפורה. חוץ מזה, לא היו הרבה אופציות. או שזה היה
הרכב הזה, או שעכשיו היינו מבכים את ההרוגים. הבנת?"
א' היה מוקסם. רק מ.ל. שם לב לפרט כה קטן, אך כה חשוב ומנע
אסון כבד.
"רינה, תעשי לי טובה. תתקשרי למשה במרכז הטניס ותשאלי אותו האם
עדיין אוכל להגיע לשחק אתו כמה גיימס?" מ.ל. חילק את ההוראות
האחרונות לפני עזיבתו. "מה הוא אומר? בסדר? או. קיי. תגידי לו
שאני כבר מגיע."
מ.ל. לקח את התיק שלו ויצא לדרכו. נ' לא התקשר כדי להודות לו,
והוא, מ.ל., לא טרח לבדוק מה מצב רוחו.