פעם היה איש בלי לב, הוא פשוט נולד ככה. בגלל שלא היה לו לב
הוא לא יכל לאהוב אנשים. אבל הוא גם לא יכל לאהוב את עצמו ככה
שהוא לא היה אנוכי. והוא גם לא ממש הרגיש כשהעליבו אותו, או
החמיאו לו. הוא לא ידע מה זה אהבה, או גאווה, או עצב, או שמחה.
הוא לא ידע איך זה כשהלב פועם חזק, ואיך זה כשכואב כשיש מרחק.
פעם סיפרו לו, שיש לכל אדם חוט דק ומיוחד, שמחבר את הלב שלו
לכל אחד, שהוא באמת אוהב. חוט שאיש לא יכול לראות, או להרגיש,
חוט דק דק אבל חזק, כמו פלדה. אבל בגלל שלא היה לו לב, אז גם
לא היה שום חוט שיחבר אותו למישהו שהוא מאוד אוהב. והוא לא
הרגיש כשהחוט הזה עד כדי כאב נמתח, או כשהוא נמשך ונמשך. הוא
פשוט לא הרגיש. כזה היה האיש. בלי לב בלי הדבר, האיבר הזה
שלפעמים נשבר, ולפעמים מגיח מעלה מעלה כשנהדר. בלי האיבר הזה
שיש לו משמעות כה רבה עבורנו, והוא כל כך חשוב בשבילנו.. ובגלל
שלא היה לו לב, אז גם לא היה לו עצוב שאין לו לב. והוא לא
הרגיש לבד, כי כשבודדים מרגישים את זה בלב בחדרון קטן ומיוחד.
והוא אף פעם לא היה שמח, ובכל מקום הרגיש סתם כמו אורח. הוא לא
הרגיש חשוב, הוא גם לא הרגיש עלוב. הוא פשוט לא הרגיש. כזה היה
האיש. והאיש הזה, בלי הלב, זה שלא מרגיש כשכואב, הרגיש רק משהו
אחד, ואת זה הוא הרגיש באמת, הוא הרגיש שבגלל שאין לו לב הוא
בעצם . . . מת.