פתחתי את הדלת בזעם, בתוך החדר עמדו ליאור ויונית מחובקים,
ליאור מנחם את יונית שבוכה בכי תמרורים. יונית מסובבת את הראש,
רואה אותי וטומנת את ראשה בחיקו של ליאור. נשארתי עומדת שם עוד
כמה שניות ויצאתי. לא יכלתי לסבול את הכאב הנורא שהיה שם בחדר.
אהבתי את יונית, אני עדיין אוהבת אותה, תמיד אוהב אותה.
גם את ליאור אני אוהב תמיד, אך אז כ"כ שנאתי אותו, לא יכלתי
לסבול אותו. להיות איתו בחדר זה כמו עונש מאסר של 3 שנים בכלא.
מהחדר ההוא הלכתי למטבח, חשבתי אולי אני אוכל משהו, אבל לא
יכלתי, ידעתי שזה לא טוב, הייתי כבר יום שלם בלי אוכל. משם
יצאתי לחצר השמיים היו מדהימים, בדיוק הייתה שקיעה, אך לא שמתי
לב לזה. רצתי, רצתי הכי מהר שיכלתי. רצתי לשדות. לפינה האהובה
עליי, לשם אני הולכת כשאני צריכה לעשות חשבון נפש, כשאני
עצבנית, כשאני מדוכאת, זהו המקום הראשון שאני חושבת עליו.
כשהיה לי לרוץ בסה"כ עוד 2 מטרים כדי להגיע, נפלתי מאבן שעמדה
שם, הברך שלי דיממה והקרסול כאב לי, לא הייתי מסוגלת לקום אז
נשארתי ככה שוכבת. רק אז שמתי לב לשמיים. שכבתי על גבי בלי
לזוז והסתכלתי על השמיים, איך לאט לאט השמש נעלמת וכך הרגשתי
שהתקווה שלי, האופטימיות נגמרת לי, לא הייתה לי כבר שום סיבה
לחיות. אבל המשכתי לחיות, כנראה בגלל שהייתי צריכה אומץ. עכשיו
אני אומרת מזל שהייתי פחדנית, מזל שאחרי זה פתחו לי את העיניים
והראו לי את כל הסיבות לחיות. פתאום הרגשתי טוב ככה בלי סיבה
התחלתי לחייך, לצחוק, שכבתי וצחקתי, שעה בערך כבר כאבה לי הבטן
והלחיים אבל לא יכלתי להפסיק. לבסוף מצא אותי ליאור, אמר ששמע
את הצחוק שלי. מוזר, דווקא את הצחוק הוא שמע, דווקא את הטוב.